עצים, עשרות עצים שמביטים בעולם היפה הזה ולא אומרים מילה. לא
רואים את זה מתחת למים וגם לא מבעד למשקפי השמש, אבל זה שם,
צורב את לחיי, מאדים את עיני, וכואב לי, כל כך כואב לי. ברגע
הזה אני מבטיחה לעצמי שלא אגיד את זה שוב לעולם, המילים האלו
יפסיקו להאמר.
השדות מביטים בי ואני בהם, כולנו שותקים, דממה רוגעת עוטפת
אותנו ואנחנו מתמסרים אליה, כל כולנו שלה.
טיפות קטנות מרטיבות את הדף, כמה שזה צורב. עיניים חסרות,
ריקות מסתכלות בי בזלזול מבעד למראה הקטנה, ואני כאילו לא רואה
אותן, והן חסרי חשיבות בשבילי. אבל זה לא ממש ככה.
אגם כחול, ים קטן, מושלם ביופיו, מושלם במראה ובתחושה, משתרע
בין הרים לבנים חומים, אתה מביט בהם ויודע שלא תחצה אותם
לעולם. המים הכחולים שוטפים את עיני מרחוק, ואני נוסעת. ממשיכה
הלאה באותו כביש ארוך שלוקח אותי חזרה למקום ממנו באתי.