"יש הרבה דברים בעולם ששווה להתאמץ למענם, שום דבר לא חשוב עד
כדי כך שיש לקחתו ברצינות" (צ'ונג פונג טונג, חכם סיני
צעיר).


כל ההחלטה הזאת של הטיול הגיעה די במקרה, כי הרי אין הרבה
דברים טובים באמת, שהגיעו לאחר מחשבה מאומצת ותיכנון מפורט.
באותה תקופה הייתי, לשם שינוי, די צלול בדעתי, לא שכל-כך
נהניתי מזה, פשוט נראה לי יותר הגיוני, שבזמן הלימודים אדע
להעתיק את התרגילים מהלוח נכון, ולא אתפלא למרות הקרבות
העקובים מדם, שמנהלים המספרים כנגד הסימנים על הדף.
אך אם להיות כנה, גם זו לא הסיבה האמיתית. פשוט לא היה לי
מספיק כסף, או יותר נכון היה, אך רציתי לשמור אותו למטרה אחרת.
לא שהיה לי איזשהו מושג מה יכולה מטרה זו להיות, אך תמיד היה
נדמה לי, שאם אחסוך כסף בקנאות מופרזת לשם מטרה מסויימת, בסופו
של דבר אמצא מטרה נעלה לבזבז עליה את חסכונותיי, ואם לא, תמיד
אוכל להאביס את עצמי בסמים.
באותה תקופה הייתי צריך לנסות ולשלוט בילדים סוררים בבוקר,
לגעור בפרות אחר-הצהריים, ולנסות להשליט סדר בקלסר הלימודים
שלי, שם היו להן כל מיני נוסחאות, שלא ממש הסכימו להשוות עצמן
אחת לשנייה. מיותר לציין, שחיי היו תוהו ובוהו מוחלט, אולם
בניגוד לתקופות כאוטיות אחרות בחיי, באותה תקופה הייתי צלול
כמעט לחלוטין, כמו כוס יין לבן.
הייתה תחושה של מסגרתיות יתר, הצלקות מהצבא עוד היו טריות,
העבודה הייתה מין אילוץ של חוסר ברירה והלימודים היו משהו,
שהייתי צריך לעשות 4 שנים קודם לכן.
עם נתוני פתיחה מרשימים שכאלה, באמת שקשה לי להבין מה החזיק
אותי בארץ במשך כמעט שנה, אך להבין את עצמי זה אחד מהדברים
האלה, שאף פעם לא הצלחתי לעשות.
בחינת הסיום בלימודים הייתה קלה עד גיחוך, מה שהוכיח לי שהייתי
צריך לעשותה 4 שנים לפני כן, מפגשיי עם הפרות הלכו והתמעטו
והילדים הסוררים הלכו להיות חיילים סוררים בצבא ההגנה.
כחלק מכל אותם שינויים גם החלטתי לטוס. לאן? להודו, כמובן.
למה? לא ברור לגמרי, תחושה פנימית, אינטואיציה, משיכה למקום,
ואולי בכלל סתם הליכה אחרי העדר.
אבל לא משנה, אם יש משהו שסימל את החלטותיי מאז ומעולם הוא
היעדר מוחלט של נימוק. החלטות חשובות לכאורה היו נופלות אצלי
מתוך שיעמום אחרי ערבי עישון כבדים מנשוא, או בתור בדיחה לא
מוצלחת לחבר.
אני זוכר שיחה עם נחום, שהתנהלה בערך כך:

אני: אני נוסע להודו.
נחום: מתי?
אני: לא יודע, אחרי שאסיים עם הזריקות.
נחום: עם מי?
אני: לא יודע, עם מי שיבוא.
נחום: גם עובדיה רוצה לנסוע להודו, והוא לא יודע עם מי.
אני: רוב תודות, נדבר בהמשך.

עובדיה הוא חבר נוסף מהצבא. ידעתי שאפשר לסמוך עליו בדיוק כמו
שהייתי סומך על עצמי, ולכן הרמתי ישר טלפון:

אני: שמעתי שאתה רוצה לנסוע להודו.
עובדיה: נכון.
אני: מתי?
עובדיה: לא יודע.
אני: עם מי?
עובדיה: לא יודע, עם מי שירצה.
אני: גם אני רוצה לנסוע עם מי שירצה.
עובדיה: סבבה, אז בוא ניסע יחד.
אני: יופי, התחלת לקחת כבר זריקות?
עובדיה: לא, אתחיל בשבוע הבא.
אני: טוב, אז קבענו. נדבר בעוד חודש בסוף הזריקות.

הזריקות היו כמובן החיסונים שהיינו צריכים לקבל כדי להפחית את
הסיכוי להידבק במחלות שונות ומשונות המצויות בהודו. למרות שאף
פעם אי-אפשר לדעת איזה וירוס מסוכן יקלוט אליו בחביבות גופנו,
ויטפחו בסבלנות עד אשר הוא ישמיד כל בקטריה טובה וכל איבר בריא
בגופנו.
תמיד נראה לי מוזר לשלם הרבה  כסף למישהו על-מנת שיתקע בי מחט
ויכניס לגופי וירוסים מתים. אך שום תענוג אינו בחינם, וגם אני
שילמתי ממיטב כספי כדי להוסיף לכל האנדרלמוסיה הזאת, שנקראת
מחזור הדם, נגיפים מוחלשים או מתים של טיפוס, פוליו, צהבת,
דלקת קרום המוח היפנית והמנינגוקולית.
בכל אופן, כל הדיבורים האלה על וירוסים עשו אותי מצונן, אז
נעבור לעניין הבא.

נחום התלבט אם לבוא איתנו, ולבסוף החליט שכן. הוא הלעיט את
עצמו בכמות חיסונים כפולה משלנו, בחצי מהזמן שלקח לי
ולעובדיה.
איך טסים? ישיר עם אל-על? אייר אינדיה מלונדון? אתיופיין
איירליינס הזולים והאיומים? טורקוג'מינסטן איירליינס דרך טהרן
וניירובי? החלטה קשה? מאוד! החלטנו להיפגש כולנו ולדון בנושא.
נפגשנו אצלי. נחום הביא הרבה מפות וחומר קריאה, שהיו אמורים
להיות רלוונטיים.
הערב התחיל והמשיך בעישון מאסיבי, אשר דולל אך ורק על-ידי
בירות.
אך נושאים חשובים רבים היו על הפרק. אנחנו לעומת זאת דנו במי
יילך להביא בירה מהמקרר, ובדרך ילחץ על הקומקום, מי יכין עוד
קססה, ולמה, לעזאזל, כל כך חם פה באמצע ינואר.
בסוף הערב הוחלט לטוס עם אל-על לבומביי.

נחום היה ממונה על קניית הכרטיסים. הכרטיס היה יקר יחסית,
ויתרונו היה בכך, שאפשר לחזור מכל נקודות אל-על במזרח הרחוק,
או במילים אחרות: מבנגקוק. הוא הבטיח לנו גם שהכרטיס אינו
מוגבל בזמן, וחזר וצוטט את הסוכנת, שאמרה ש"אפשר לחזור עם
הכרטיס הזה גם אחרי 30 שנה ושני ילדים". כמובן שהאבסורד פה לא
נבע מן המופרכות האיומה של טענה זו, אלא העובדה הפשוטה שהיו 3
מטומטמים, שבאמת האמינו לזה.
אם מתוך בליל המלים הלא הגיוני הזה אתם הולכים לקחת עיצה אחת,
תעשו שיהיה זה המשפט הבא: אל תתפתו לעסקאות בשטח!
נחום בישר לנו, שהכרטיסים ניקנו ליום ראשון ה-4 בפברואר, וכאן
בערך נסתיימו ההכנות הקבוצתיות, והחלו ההכנות האישיות.

את מירב הימים לפני הטיסה העברתי בצייד יתושים בחדרי. היה ברור
לי, שאין הרבה הכנות לעשות, ושתמיד אוכל לדחות הכל לרגע
האחרון. וכך ביום חמישי, כשהטיסה במרחק 3 ימים, הלכתי לבנק
לקנות טרבלים, ביום שישי נסעתי לקנות נעליים ולחתום על ייפוי
כוח בבנק וביום שבת נחתי. בראשון בבוקר נסעתי לקנות בגדים,
בצהריים ארזתי ונפרדתי מכולם. הטיסה הייתה בערב.
כמובן שהניסיון החכם לדחות הכל לרגע האחרון, ולעשות ב-3 ימים
מה שיכולתי לעשות ב-3 שבועות, גרם ללחץ, שאצל אנשים מסויימים
גבל בהיסטריה. כמובן שגם שכחתי הרבה דברים, לא נורא.
נסענו לשדה-התעופה, עשינו צ`ק אין, קנינו קצת בדיוטי פרי ואז
ישבנו על גולדסטאר אחרונה ונובלס כמעט אחרונה לחודשים
הקרובים.
השעה הגיעה. עלינו למטוס, וניסינו להתרווח במקומותינו ללא
הצלחה יתרה. הטיסה הייתה טיסת לילה.
נופפנו לשלום כשעברנו את קו החוף, ונכנסנו עמוק לתוך הים. אין
יותר דרך חזרה, עוד כמה שעות אנחנו בהודו.