יוסי עזב את העולם בערב ראש השנה תשס"א. יהיו שיאמרו, שהוא עבר
לעולם שכולו טוב, אך הרעיון שקיים עולם שכולו טוב ושקיימים בו
אנשים, אפילו אם בצורת נשמה, איכשהו נראה לי תמיד מופרך
לחלוטין. לכן, מבחינתי, יוסי פשוט עזב את העולם.

אם להיות יותר בוטה, אז יוסי העיף לעצמו את המוח דרך הצד
האחורי של גולגלתו.
תמיד אומרים, שכשאנשים דיכאוניים מחליטים להתאבד, הם פתאום
נהיים מאושרים, כי הם מרגישים, שמצאו פתרון לכל בעיותיהם. אני
שוחחתי עם יוסי יום אחד לפני מותו, והוא נראה ונשמע לי כמו בכל
יום אחר, אבל, למען האמת, יוסי מעולם לא היה בחור דכאוני, כך
שכנראה לא הייתה לו סיבה להיות מאושר כשהחליט להתאבד.

הסיבה, שמותו לא היה הפתעה מוחלטת, כשם שאף-אחד לא היה מתפלא
אם היה בוחר להמשיך בחייו, הייתה העובדה שיוסי דיבר רבות על
המוות. הוא לא פחד ממנו, כשם שלא חיכה לו. הוא ראה בו מעבר
למצב אחר, ויחד עם זאת שלל לחלוטין את קיומו של עולם אחר מעבר.
הוא היה מדבר על כך בקור-רוח מצמרר, על כך שמבחינתו יש מעבר
ריק מוחלט, וכל זמן שהוא מרגיש, שחייו עדיפים על ריק מוחלט,
הוא ממשיך לחיות, וביום בו ירגיש אחרת- הוא יעזוב. הוא כל הזמן
דיבר על איך הוא יעשה זאת, "אני אפוצץ לעצמי את המוח" היה אומר
לכל מי שמוכן היה לשמוע.

הוא לא אהב כלי-נשק. ליתר דיוק, הוא תיעב אותם יותר מכל דבר
אחר. בעיניו היה זה התגלמות טהורה של רוע אנושי, אך עם זאת
הוסיף, שאם הוא יכול להשתמש בדבר הבזוי הזה למימוש תכניתו
לעזוב, אז אולי בכל זאת יש מידה מסויימת של צדק פואטי בעולם
הזה. הוא אמר שלחתוך את הורידים זה כואב מדי. הכי נקי יהיה
לבלוע כדורים, אך הוא פחד שיצליחו להצילו, ושהוא יסבול מפגיעות
חמורות בכבד ובמעיים. כדור ברקה עלול לעשות את כל הדרך לצד
השני מבלי לפגוע בשום דבר חשוב. "אם יש משהו בחיים האלה,
שאינני מתכוון להיכשל בו" אמר תמיד, "הוא הניסיון להפסיקם".

עד כמה שיישמע הדבר מצחיק, יוסי סבל מפחד גבהים. אני אף-פעם לא
הצלחתי להבין זאת, "איך ייתכן, שאתה לא מפחד מן המוות, אך אתה
כן מפחד מגבהים?" שאלתי, ויוסי ענה לי תשובה שאולי סימלה את
חייו יותר מכל: "אינני מפחד מהמוות", אמר, "אני פשוט מפחד,
שהוא יבוא בזמן לא נוח מבחינתי". הוא תמיד השקיף על חייו
מבחוץ, זו הייתה השריטה שלו, או לפחות אחת מהן. הוא הסביר זאת
בפשטות קרה: "תחשוב שאתה נמצא בסיטואציה, שלא לרוחך מבחינת
מקום, זמן או אנשים, ואין לך שום רצון להישאר שם, מה תעשה?
תקום ותלך! אתה לא תמיד יודע לאן תלך, מי יהיה שם, מה תוכל
לעשות שם ואם בכלל יהיה לך יותר טוב שם, אך אתה עדיין תקום
ותלך, כי הסיטואציה פשוט לא לרוחך. כך נראים לי החיים האלה".

הייתה פעם אחת, בה הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה להישאר או
לעזוב. הוא החליט לשחרר שליטה ולהתעמת עם הפחד. הוא עלה אל גג
הבניין בו התגורר, עבר את המעקה והחל צועד, "אם אאבד שליטה או
אכנע לפחד ואפול, אז כנראה שהייתי צריך ליפול", הכריז, "ואם
אצליח להשלים הקפה מלאה של הגג, אז כנראה שלא הייתי צריך
ליפול". הוא הצליח להשלים הקפה מלאה ללא בעיות מיוחדות, וירד
למטה. שבוע מאוחר יותר הוא ירה לעצמו בראש.

במכתב שהשאיר הוא הפציר בכולם להמשיך בחייהם, כי ממש אין טעם
להתאבל עליו. הוא לא רשם שהוא מצטער, ולא ביקש סליחה מאף אחד,
זאת אומרת, כמעט מאף אחד. האדם היחידי ממנו ביקש סליחה היה
מישהו, שאולי בכלל לא הכיר. הוא ביקש סליחה ממי שיצטרך לנקות
את כל הבלאגן שהשאיר אחריו. הוא לא ידע אם יהיה זה החבר שימצא
אותו, הרופא שיקבע את מותו או המנקה הפיליפינית שישכרו, אך בכל
זאת ביקש סליחה. בצידו השני של הדף היה רשום שיר:

פשוט מרוקן
אני שוכב במיטה ומרגיש את גופי ונשמתי מתרוקנים מכל רצון ומכל
שאיפה.
מתרוקן מהרצון לחיות, מתרוקן מהפחד למות.
מתרוקן מן הרצון לצאת, מתרוקן מההסתייגות של להסתגר.
מתרוקן מרצון לפגוש אנשים, מתרוקן מן העול של לשמור על קשרים.
פשוט מתרוקן.
אין בי מחשבות אופטימיות ושמחות, אך גם לא סופניות וקודרות.
אין בי כלום.
אני התרוקנתי מכל מחשבותיי, כל שאיפותיי וכל פחדיי. התרוקנתי.
זו אולי רק תקופה, אך לא שיערתי שהיא תהא כה קשה.
אני מעדיף להרגיש עצוב, מדוכא, כואב או חולה, מאשר להרגיש את
ההרגשה- שאין לי מה להרגיש, שלא נותר דבר שיפעיל את הרגש שבי.
מעולם לא הרגשתי כל-כך חסר רגש וריקני, ואני תוהה אם זה רק
משהו בי?
או אולי זה הסביבה גורמת לך, על ידי יניקה של כל מה שהיה בך?
אני שוכב במיטה ומתרוקן. ריק.

וכך, מתוך תחושה של ריקנות קיומית נאסף יוסי אל הריק המוחלט.