שבת אחר הצהריים. כוס קפה. עיתון. עידו ויונתן הלכו לאחד
מהחברים שלהם, ומאיה היתה במקלחת. מוזיקה שקטה בקעה מהרמקולים,
ושלווה.
מיכל ישבה ליד שולחן האוכל הגדול וקראה.
"אמא, אני יכולה לשאול אותך משהו?" מאיה יצאה מהמקלחת עטופה
במגבת וטיפות מים נצצו על כתפיה ובשיערה הבהיר.
מיכל הביטה בעיניים הכחולות של בתה הבכורה. את יודעת כמה שאת
יפה?
"כן, יפה שלי?"
"אני... אני רציתי לדעת... איך היתה הפעם הראשונה שלך?"
"א... אממ... את מתכוונת... הפעם הראשונה?"
"די, נו, אמא, את יודעת למה אני מתכוונת, ואת לא צריכה להילחץ.
אני יודעת שזה לא היה אבא".
הישירות הזאת. מיכל נדהמה. תמיד רצתה שתהיה לה האפשרות להיות
גלויה עם ילדיה, ובוודאי עם מאיה, שכבר היתה נערה בוגרת, כמעט
בת שש עשרה. אבל, ציינה לעצמה בהבנה פתאומית, הרעיון הוא שהם
צריכים להיות גלויים איתי, אני כלפיהם זאת אופרה אחרת לגמרי.
"את ויניב?" נורה פתאום המשפט מראשה, "שכבת עם יניב?"
יניב היה החבר של מאיה מזה שלושה חודשים. יניב לא היה החבר
הראשון של מאיה. מגיל שלוש עשרה, בערך, מיכל זוכרת את עצמה
מנסה לנהל עם מאיה שיחות על זהירות ואמצעי מניעה, ומאיה מושכת
בכתפיה ואומרת, "אוף, אמא, זה ממש לא רלוונטי". נכון שאסור לתת
לדברים להתגלגל ככה, אבל למיכל היתה תחושה, שמאיה עוד לא
בעניין ושאם זה יקרה, היא תבוא אליה.
והנה זה כנראה קרה.
"אי אפשר לדבר איתך, אני שואלת אותך עלייך", מאיה היתה על סף
בכי ודמעות החלו זולגות על לחיה.
"די, מאיוש. שבי, בואי נדבר".
מיכל קמה וחיבקה את מאיה, מושיבה אותה על הכיסא שלצידה.
"נו, די אמא, אני אספר לך הכל, אבל אני צריכה שתספרי לי
עלייך".
"אמרת שאת יודעת שזה לא אבא. מה עוד את יודעת?"
מאיה הציצה אליה מבין הדמעות, "התמונה על הקיר במסדרון, זאת
מתנה ממנו, נכון?"
"כן".
"והייתם חברים בצבא?"
"לא בדיוק. הייתי בי"ב, והוא היה בצבא. חכי רגע, אני אביא את
היומן שלי".
"יומן? אמא, את כותבת יומן?"
"כתבתי פעם. אבל שמרתי אותו. חכי רגע".
מיכל הלכה לחדר השינה והוציאה את הארגז שלה מתחת למיטה. הוא לא
היה נעול, אבל היו בו סתם כל מיני צעיפים וציפיות של כריות. אף
אחד לא חשד שיש בו גם פרקים שלמים של החיים שלה בדמות של יומן,
תמונות ומכתבי אהבה ישנים.
כשחזרה, ראתה שמאיה הספיקה להתלבש בינתיים.
"אני רוצה לראות".
"לא. אני אבחר מה להראות ותהיי סבלנית".
מיכל התחילה לעיין ביומן ומאיה נעה בחוסר סבלנות לידה, מנסה
להציץ.
"תסתכלי בינתיים בתמונות האלה", מיכל נתנה לה חבילת תמונות
קשורה בגומיה.
"מי מהם...?"
"זה בצד ימין, הגבוה, דני".
מיכל דפדפה בין דפי היומן, "יותר פשוט שאני אספר לך, אני לא
יכולה לתת לך לקרוא את השטויות שכתבתי פה".
"למה שטויות?"
"כי הייתי בת שלוש עשרה כשהתחלתי לכתוב אותו, והפסקתי לכתוב
אחרי שדני..."
"אחרי שדני מה?"
"אני מספרת. הכרתי אותו במסיבה. בעצם פגשתי אותו כמה חודשים
קודם, היתה לו אז חברה. במסיבה הזאת הוא היה בלעדיה. הם נפרדו.
אני לא זוכרת, רק מה שכתוב פה ביומן. אבל התאהבתי. קשות. חתיך,
גבוה, את רואה בעצמך את התמונה. הוא היה חייל, והיה לו אוטו,
והוא התחיל איתי, אני חושבת. זה מצחיק, אני ממש לא זוכרת, אולי
אני התחלתי איתו. אני זוכרת בילויים, מסיבות. התנשקנו המון,
התמזמזנו באוטו, בחוף הים, אצלי בחדר, ואל תשכחי שהיתה לי
שותפה, אחותי".
מיכל לקחה לגימה מהקפה, נזכרת במריבות המטופשות ההן, ו'תעופי
כבר מהחדר'.
"נו, אמא, ספרי לי".
"ידעתי שאני רוצה. איתו. היינו חברים בערך חצי שנה. רגע, בואי
נראה ביומן, לא, פחות. כמעט ארבעה חודשים. יום הולדת שמונה
עשרה היה קרוב, והחלטתי שזאת מתנת יום ההולדת שאני רוצה. אוי,
כמה פעמים שהייתי קרובה לדחוק בו מהרגע שהחלטתי, אבל יום
ההולדת היה תלוי שם על הקיר. אף פעם לא הגענו לעירום מלא. אל
תשכחי, אוטו, אחותי, ולא זוכרת למה בעצם לא אצלו. היה לו דווקא
חדר לבד. שניה, תני לי להסתכל אם כתוב פה משהו."
"את מה זה מעצבנת, תספרי כבר איך היה".
"טוב, את זה אני זוכרת כמו אתמול. מסיבת יום הולדת אצלי בבית.
לבשתי חולצה בצבע תכלת ומכנסיים לבנים. הנה, יש כאן תמונה. זאת
רינה, וזאת שלי".
"לא מעניין".
מיכל שתקה לרגע, "זה לא פשוט לספר לך את זה".
"תוציאי את זה כבר".
"למחרת היינו אצלו בבית, בחדר שלו. הוא הדליק נרות, התחלנו
להתמזמז ואני אמרתי לו להוריד את המכנסיים ולהראות לי. עד היום
אני זוכרת שהוא נשאר עם טי-שירט לבנה. רק אחר כך הבנתי למה,
אבל באותו הרגע זה לא שינה לי כלום. הוא הפשיט אותי בעדינות,
ונישק אותי לאט לאט, ואני הרגשתי את זה..."
"את זה?" מאיה הביטה בה במבט ששמור בדרך כלל לאחיה הקטנים.
מיכל זעה באי נוחות, "מה את רוצה שאני אגיד, את הזין שלו?"
"תגידי פין, אם קשה לך עם זין".
"טוב, נו, אני אגיד לך רק דבר אחד, אולי אני לא זוכרת כמה זה
כאב, אבל אני זוכרת שזה כאב, ולא הבנתי. לא הבנתי איך זה שאני
כל כך רוצה, כל כך מרגישה מוכנה, ואז הדבר הזה. וכמובן כל
הבלגאן מסביב."
"וזהו?"
"לא זהו, אחר כך עשינו את זה שוב. ועוד הרבה פעמים. היינו
חברים חצי שנה אחר כך, עד שהתגייסתי".
"אני מתכוונת, מה הרגשת?"
"בפעמים הראשונות לא ממש נהניתי. אהבתי את דני, היו לי פרפרים
בבטן רק מלראות אותו. הייתי מתגרה רק מלהתנשק איתו, ואז
כשהיינו... מז... שוכבים, אז משהו היה לי חסר. כאילו שהייתי
מטפסת על ההר, רואה את כל הנוף היפה ולא מגיעה לפסגה. זה כיף
לטייל על ההר".
"תגידי אורגזמה".
מיכל שתקה לרגע, מנסה לעכל את הישירות של מאיה, "או קיי. אני
רואה שהכל את כבר יודעת, אבל זה לא רק האורגזמה שלא היתה".
"אבל רגע, אמא, הפעם הראשונה, זה כל מה שהיה? את לא...?"
"לא מה?"
"... אה... מין אוראלי?"
"אמרתי לך שהוא נישק אותי לאט בכל הגוף. הוא הגיע גם לשם ואני
די נלחצתי. זאת היתה הפעם הראשונה שלי בה"א הידיעה...", מיכל
הבליעה ציחקוק כשנזכרה איך קפאה ברגע הראשון.
"למה את צוחקת?"
"כי נלחצתי מזה. הוא היה יותר מנוסה ממני. מנוסה, עאלק. שנתיים
וחצי גדול ממני. ילד בעצמו, בן עשרים וחצי."
"ו..."
"היה נעים. היה מאוד נעים. אבל רציתי את מה שהחשבתי כדבר
האמיתי. גם הוא היה די להוט".
"ואת... נו... עשית? את יודעת... לו?"
"לא אז. נגעתי בו, ליטפתי אותו, אבל זהו".
"כאב נורא?"
מיכל עצמה את עיניה, מנסה לשחזר את אותו רגע שהיה כה מופלא
בעיניה. "אני זוכרת שהיה נורא. אבל היה מדהים באותה מידה. מין
מתוק ומר ביחד. והיה שם עוד משהו. מין תחושה של ראשוניות. משהו
שאי אפשר לשחזר אותו. מין נגיעה במקום סודי, שאפשר לגעת בו רק
פעם אחת. ובגלל זה, רק בגלל זה אני חושבת שזה חשוב נורא עם מי
עושים את זה בפעם הראשונה. זה חייב להיות מישהו שאת אוהבת
אותו, אבל את חייבת לדעת בכל נים בגוף שלך שהוא אוהב אותך גם".
"אמא, למה את בוכה?"
"אני לא בוכה".
"את כן, יש לך דמעות".
"את אוהבת את יניב?"
"אני אוהבת אותו. ואל תסתכלי עלי ככה".
"איך ככה?"
"אם אהבת את דני כל כך והוא אותך, אז איך זה ש...?"
"שמה?"
"ש... נו... שאתם לא...? שהתחתנת עם אבא?"
"אז איך היה לי אותך?"
"מה זה קשור?"
"זוכרת שאמרתי לך שהוא נשאר עם טי-שירט?"
מאיה הנהנה.
"הטי-שירט הסתירה צלקת גדולה. לדני היה סרטן וכרתו לו חלק
מהריאה והוא החלים. זה מה שהוא סיפר לי כמה ימים אחרי הפעם
הראשונה שלנו. חודש אחרי שהתגייסתי הוא מת".
"אבל אמרת שהוא החלים".
"הוא אמר שהוא החלים. אולי הוא שיקר. אולי זה מה שהוא רצה
להאמין. אולי חשב שהחלים, וזה חזר. הוא תמיד היה סודי בעניין
המחלה והטיפולים. אחרי שהוא מת, לא ממש עניין אותי לברר. הייתי
בהלוויה. אמא שלו בכתה וחיבקה אותי ואמרה שאני הכלה שלה. הלכתי
כל שנה לאזכרה, גם אחרי שאבא ואני התחתנו. וזאת היתה הפעם
האחרונה. את הטבעת יכולתי להסתיר, את הבטן שלי לא כל כך".
"אתמול שכבתי עם יניב".
"ואיך את... מה את מרגישה?" מיכל הרגישה איך הלב שלה אחוז
במעין צבת גדולה, שלוחצת ולא מרפה.
"אני מרגישה נורא פיוטית פתאום. משפטים כמו הלב שלי מלא עד
גדותיו יוצאים ממני באופן ספונטני".
"לא, אני מתכוונת... מרגישה... כאב לך? כואב לך?"
"כאב קצת, אבל עבר".
"ואמצעי מניעה?"
"קונדום".
"ויניב? פעם ראשונה גם?"
"כן, אבל מה זה משנה?"
"יש לזה יתרונות", מיכל חייכה מהרהרת במסעות של גילוי הדדי.
היא הביטה במאיה וראתה פרצוף רציני מולה.
"אז מה לא בסדר, חמודה שלי?"
"כי... באתי הביתה וראיתי אותך, ואני זוכרת שפעם אהבת את אבא.
ועכשיו את מספרת לי שאהבת בכלל את דני..."
"אהבתי גם את אבא, ובין דני לאבא היו לי עוד כמה, איך לקרוא
לזה? רומנים? סיפורי אהבה? במיוחד רונן. רונן ואני היינו חברים
יותר משנה בצבא. היינו בלתי נפרדים".
"את רואה. וזה מדאיג אותי. מה אם אפסיק לאהוב את יניב?"
"את מדאיגה אותי עכשיו. בת כמה את? את לא נשמעת כמו כמעט בת שש
עשרה. האינסטינקט הראשוני שלי היה להכניס אותך לחדר ולכלוא
אותך עד גיל שלושים. אבל עכשיו נרגעתי. אה, ותגידי ליניב שאני
רוצה לדבר איתו".
"תניחי לו".
"אני לא אנשך, רק אסביר לו כמה כללים בסיסיים".
"בדיוק מה שאת לא צריכה לעשות. אנחנו בסדר".
"וגם תקפידו".
"אני מבטיחה. אפשר את החדר שלך ביום שישי?"
"יש גבולות שאפילו אמא מדהימה כמוני לא מרשה לחצות".
"צחקתי, סתם".
"אולי אכין לי עוד כוס קפה, ואת תספרי לי קצת יותר בפרוטרוט מה
היה ואיך היה".
"אויש, אמא, אי אפשר איתך".
מיכל חיבקה את מאיה, אוחזת ואינה מניחה.
הילדה שלי כבר לא ילדה.
הילדה שלי כבר גדולה.
כבר לא ילדה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.