[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יסמין דפר
/
אוהבת לא אוהבת לא

השפתיים שלה, השיניים שלה, הידיים שלה, העיניים שלה, השיער
שלה, המחשוף שלה, החזה שלה, הזרם שעובר בי כשהיא נוגעת בי
בטעות, נשענת עלי כדי לסדר את הנעליים, שמה עלי יד כדי להישען,
מחככת יד ביד, רגל ברגל.

היא בטח לא חושדת בכלום, אני בעצמי מתכחשת לזה כבר שנתיים או
אפילו שלוש. אני לא יודעת בדיוק מתי זה התחיל. מתי רציתי פעם
ראשונה לגעת בה. או יותר נכון, מתי פעם ראשונה רציתי שהיא תיגע
בי, כי הרי לגעת בה לא העזתי. שאף אחד לא יחשוד, שאף אחד לא
ידע, שאני לא אחשוב שאולי זה אמיתי, שאולי זה לא רק שלב שיעבור
עוד מעט. מתי זה התחיל לקרות, שאחרי שהיא סיפרה לי עליה ועל
החבר שלה, דמיינתי את עצמי איתה באותה סיטואציה?

אני שונאת את ההרגשה הזאת. הרגשה של בחילה, או יותר נכון חוסר
תאבון. הרגשה כזאת בבטן כאילו משהו נופל מלמעלה למטה ונוחת לי
בתחתונים חזק. איזה משקע כזה שיושב לי בבטן התחתונה ולא זז.
ואז אני הולכת להשתין, אבל זה לא עוזר. ההרגשה נשארת שם והופכת
למין דיכאון כזה ולגעגועים חזקים ואחר כך לפחד שאולי זה באמת
אמיתי, ואולי זה לא הולך לחלוף...

כשהיא הלכה לצבא, כמעט בכיתי. אבל ניחמתי את עצמי בעובדה
שעכשיו זה יעבור בטוח. הרי "רחוק מהעין רחוק מהלב". אבל במקום
זה מצאתי את עצמי מהרהרת דווקא בשורות הבאות של השיר, על זה
ששכחת אותי ושזה כואב ועל זה שאני חושבת עלייך המון.

אני מרגישה צורך לספר לה את זה. עברתי בראש על השיחה הזאת כבר
מאה פעמים. היא תבוא אלי ונתחבק. אחר כך אני אבקש ממנה לשבת
רגע על המיטה ואני אתחיל לדבר. אני אשאל אותה אם היא אוהבת
אותי, והיא תצחק ותשאל אותי מה זאת השאלה הזאת. אז אני אתחיל
ככה לבכות ואגיד לה שזה חשוב לי ושקשה לי גם ככה לספר לה מה
שאני רוצה לספר לה ושתענה בבקשה. היא תגיד "את יודעת שכן",
ותיראה מודאגת, ותשאל מה קרה, ותחכה שאני אספר לה. אז אני אגיד
שמה שיש לי להגיד אולי יפחיד אותה ואולי היא לא תרצה לדבר איתי
יותר, אבל אני מקווה מאוד שזה לא ישפיע על החברות שלנו, כי אני
רוצה שנהיה חברות וזה חשוב לי. אז אני אעצור. הבכי שלי יתחזק
והיא תשאל שוב "מה קרה?" ותתקרב אלי ותחבק אותי. היא תגיד שאני
יכולה לספר לה הכל ושזה בחיים לא ישפיע על החברות שלנו. ואז
אני אגיד לה שאני אוהבת אותה. היא תגיד "בסדר, אבל מה קרה?"
ואני אגיד לה "לא, את לא מבינה, אני אוהבת אותך". אני אפסיק
רגע לבכות, אנגב את העיניים ואסתכל עליה לראות את התגובה שלה.
היא תתרחק ממני קצת ותסתכל עלי כדי לראות אם אני באמת רצינית.
על הפרצוף שלה יהיה מבט שואל ולא מבין, שיתחלף לאט לאט למבט
מבין ואחר כך למבט קצת מפוחד ומרוחק. היא תתרחק ממני עוד ותגיד
לי שהיא לא מבינה כל כך למה אני מתכוונת, למרות שהיא כבר תבין
לגמרי. ואז המבט שלה יתחלף למבט מקווה. היא תסתכל עלי ותקווה
שאני התכוונתי למשהו אחר לגמרי, אבל למה כבר יכולתי להתכוון
כשאמרתי שאני אוהבת אותה?

אחר כך היא תגיד שהיא מבינה. היא אפילו תחבק אותי שוב כדי
להראות לי שהיא לא מפחדת וגם תתקשר אלי יום למחרת כאילו הכל
כרגיל והיא סתם רוצה לדבר. אולי היא אפילו תצחק על זה, ואני
אתחיל להאמין שאולי באמת לא הכל חייב להשתנות ואנחנו יכולות
להמשיך להיות חברות. אבל יום אחרי זה היא לא תתקשר ושיחות
הטלפון שלנו ילכו ויתמעטו. בהתחלה נדבר פעם בשבוע, אחר כך
ניפגש פעם בשלושה שבועות ובסוף רק נרים טלפון בימי הולדת. ואני
אחשוב שזה לטובה, כי ככה אני אוכל לשכוח אותה. הרי "רחוק מהעין
רחוק מהלב". אבל בעצם, אני רק אצליח לחשוב על זה שהיא שכחה
אותי וכמה שזה כואב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בואו נעצור רגע
לחשוב מה באמת
חשוב בחיים


גרפומן הסלוגנים
עוצר לרגע לחשוב
מה באמת חשוב
בחיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/9/04 13:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יסמין דפר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה