פרק א.
סוף כל סוף החורף הקודר פינה מקום, פעוט אומנם, אך בכל זאת
מקום, לאביב שאיחר להגיע, וביחד עם האוויר הגיע אציל חדש
לעיירה, ואנשי העיירה העניים מיד תקעו ראשם בפתח, לחפש מקום
עבודה חדש, האצילים לא נשארו חייבים ובאו להתחנחן ולהתלקק עם
הרוזן החדש, השמועה אומרת שיש לו הון כחול על שפת הים, וכמספר
הילדים שמשריצים התושבים העניים בעיירה מידי שנה. ג'יי, אף
היא, למרות שבדרך כלל היא איננה טיפוס התקהלותי במיוחד, ואף
להפך, מוצאת את עצמה שמה פעמיה, ביחד עם האספסוף לכיוון ביתו
של האציל החדש.
הדבר ששבה את העין ישר היה, החפצים, חפצים יוקרתיים, אריחי
שיש, וצריחים מזהב, ואילו סוסים, מהגזע המשובח ביותר, וכמו
כולכם וכמו כל האנשים בעיירה, אף אני תמהה מה לרוזן זה, ולאזור
נידח כמו אזורנו, אך מי אני שאשאל שאלות ועוד אציל בדרג כה
גבוה.
בעוד ג'יי מתבוננת כה וכה, היא מרגישה שנשמתה מתאדה מגופה, אל
החצר הענקית פורצת בריצה, נערה איך לתאר זאת, יפהייפיה,
מדהימה, שבהילוכה נראה כאילו השמש קורנת מעליה, ג'יי משתנקת
בהתרגשות, הנערה פוסקת מריצתה הכפייתית, נועצת בג'יי מבט לא
מוגדר וממשיכה בריצה, זהו אם לג'יי היו ספקות האם להגיש
מועמדות לעבודה אצל אציל זה, הרי שעכשיו שקעו הספקות ונחו ליד
המקום שבו היא שומרת את טרוניות אמה עליה, ממחר היא הבטיחה
לעצמה אני אתייצב לעבודה. והיא התייצבה ועוד איך התייצבה,
השיער שהיה פרוע דרך קבע, סודר, למשעי אומנם, אך גם זו
התקדמות, הבגדים הוטלאו, והחורים שנפערו בברכיים ובישבן היו
מכוסים כעת, בחיל ורעדה, אוקיי לא ממש ברעדה, שכן ג'יי הייתה
פסימית מטבעה ולא ציפתה לכלום, אך בכל זאת, היא פנתה אל עבר
עובד כהה עור שעמל בחצר, "אהממ" החלה לגמגם, "בקשר לאילוף
סוסיו של אדונך, אהמממ אולי הוא זקוק למאלף אה מאלפת?", הצליחה
לפלוט לבסוף, לעזאזל תהתה בינה לבין עצמה, מעניין לאן התאדה
הביטחון העצמי שלי?! העובד הביט בה משועשע, "היי נעים מאוד אני
דני, ואת?". היא בהתה בו לרגע, ואח"כ משקלטה את שאלתו השיבה,
"אה ג'אנה, אבל כולם קוראים לי ג'יי". "אוקיי אז נעים מאוד
ג'יי", לחץ דני את ידה, לחיצה אמיצה, כאילו הוא אומר לה דרך
לחיצת ידו, שלא תדאג והכל יהיה בסדר, "בואי אחריי, אני אקח
אותך לאדון". היא זחלה בעקבותיו, משתהה מול הפאר וההדר שבקעו
מכל מקום אפשרי, "וואו" לחשה מידי פעם, דני היה מחוייך, ניכר
היה שרגיל הוא לראות אנשים המתפארים מעושרו ויוקרתו של אדונו.
"הנה זה החדר", הצביע אל עבר דלת מגולפת, ג'יי הביטה על הדלת,
סוסים, כל הדלת הייתה מגולפת סוסים מעץ, דני נקש על הדלת.
"יבוא" נשמעה קריאה עבותה מבפנים, דני פתח את הדלת, פסע פנימה
וקד קידה עדינה, ג'יי נכרכה אחריו, קדה קידה גסה ולא מתורגלת.
"אדוני", פנה דני אל האדון, "נמצאת עימי בחורה בשם ג'יי,
המבקשת להתעניין, אולי אדוני זקוק למאלפת סוסים", האדון הסב
ראשו לעבר ג'יי שחשה כאילו הינה סוס ביריד העומד למבחן ע"י
קוניו. "תודה דני זה הכל", האדון הניע ראשו לכיוון דני, והלה
יצא מהחדר ברחש קל. "את ג'יי, ובכן אני מריוס, אך את תכני אותי
בשם, "האדון", ברור?", שאלץ "ברור" השיבה ג'יי, מריוס חייך
חיוך רחב, "תרגעי" הוא צחק, "אני לא כזה מפחיד". ג'יי חשה
ששריריה מרפים מהלחץ אט אט. "אוקיי אם כך לעבודה, שמעתי עלייך
בעיירה, הבנתי שאת מצליחה לאלף סוסים שהכל כבר נכנעו מהם".
ג'יי הנהנה בראשה בצניעות. "ובכן הסוס של ביתי, היא ביתי
היחידה את מבינה", גמגם מריו בינו לבין עצמו, "והיא אימצה סוס
פצוע שמצאנו, סוס בר, פרא, אינני מבין מדוע מתעקשת היא לשומרו,
כשרק חסד היא תעשה עימו, אם תיתן לי לירות בראשו של האומלל",
ג'יי האזינה בדממה, "ובכן בכל אופן איש לא הצליח לאלפו, אם
תצליחי, תתקבלי לעבודה, שכרך יכלול בתוכו, סכום כספי קבוע,
ארוחות יומיות, ובמקרה של תחרויות או אירועים מסוג זה, עבודתך
תכלול בתוכה אף לינה, האם הבהרתי את עצמי?!", ספק שאל ספק ענה.
ג'יי הנהנה במרץ, "ובכן צאי מדלת המשרתים שבאגף הצפוני של
הבניין, דני כבר יראה לך את הדרך". ג'יי פסעה דרך ציורי השמן
המרהיבים, השטיחים היקרים הפרוסים על ריצפת הבית, חוששת אפילו
לנשום שמא תהרוס משהו מן השלמות הזו, היא יצאה מכניסת המשרתים,
מצאה את דני רכון אל תוך תוכו של ארגז חלוד, "דני", קראה,
"האדון אמר לי להתחיל". "הוא שולח אותך לדארק האי? הסוס של
טרה?". "כן", השיבה ג'יי. "שיהיה לך בהצלחה אין ספק שתצטרכי
זאת", הוא משך בכתפיו בסתמיות, ליווה אותה לאורווה, הצביע על
אחד התאים לחש שוב, "בהצלחה", ופנה לחזור לעבודתו, ג'יי הביטה
לתוך התא, והבינה יפה מאוד למה לא יכלה בת האציל לוותר על
דארק, לפניה עמד סוס פרא במלוא הדרו, גופו שחור ורק כמן כתם
לבן אדיר על גבו, רעמתו וזנבו פרועים, והוא מוכיח אותה בעזרת
נזיפות קנטרניות מנחיריו. "שלום לך", לחשה ג'יי. "שלום", דארק
השיב בנהמה מרוגזת, כאומר, האם גם אותך הביאו להפר את שלוותי?
ג'יי הביטה בעיניו של דארק במשך שעה ארוכה, לאחר מכן נראה דארק
כאילו הוא רגוע יותר, ג'יי העיזה להיכנס לתאו הצפוף של דארק,
אוחזת ברסן שעל פיו, שניכר היה שלא הוסר מזה זמן רב, הורידה
אותו בעדינות, דארק לא זע, כביכול נתן לה לעשות בו כרצונה, אך
ג'יי יכלה לראות את ההקלה בעיניו בשעה שהורד ממנו הרסן, היא
אחזה בידה במברשת והחלה סורקת בעדינות את רעמתו הפרועה, לאחר
מכן לקחה דלי מים, והברישה את הטינופת מעל גופו, בדממת ששררה
באורווה יכלה ג'יי לשמוע בבהירות נשימה מאומצת, שהצטרפה זה עתה
למקום, ניכר היה שאותו אדם שהצטרף אליהם ברגע זה, מנסה להסתיר
את נשימותיו, אך ללא הצלחה, ג'יי הסתובבה אחורה, ועיניה נפגשו
ישירות בעיניים גדולות, ירוקות, סקרניות אך גם נבוכות, מבט שני
חשף נערה צעירה, שזכרה ג'יי מיום האתמול, ביתו של האציל.
"היי", לחשה בת האציל במבוכה, "לא התכונתי להפריע, פשוט זה היה
כ"כ מקסים, כלומר דארק בד"כ לא נותן לאיש להתקרב אליו כ"כ",
ג'יי חייכה, מוכנה להפעיל את הקסם שבעזרתו כבשה את הבנות בכפר,
אך בת האציל הקדימה אותה. "נעים מאוד אני", "טרה" השלימה ג'יי
את משפטה של טרה. "אכן טרה כיצד ידעת זאת?". "דני פרסם את שמך"
חייכה, טרה מיהרה ללחוץ את ידה הרטובה של ג'יי. "ג'יי" אמרה
ג'יי בקצרה, שוכחת את נימוסיה. "ג'יי אין זה שם גברי במקצת?",
תהתה טרה. "ג'אנה במקור" אמרה ג'יי, זועפת במקצת על הביקורת,
"לא התכוונתי" להפריע אמרה טרה, ומתח מוזר אפף את האורווה. "זה
בסדר" אמרה ג'יי, "את רוצה לעזור לי לסרק אותו?". "בוודאי"
אמרה טרה, ניסתה את כוחה באחיזת המברשת, אך ניכר היה שלא עשתה
מלאכה זו מעולם, ג'יי שמה בעדינות את ידה על ידה של טרה, והחלה
ללמדה כיצד אוחזים במברשת, טרה הצטמררה מהרוך שבמגעה של ג'יי,
ג'יי חשה ברעד שאחז בטרה. "את בסדר שאלה?". "בסדר גמור" השיבה
טרה בחיוך סמוק, לפתע נשמעה קריאה רמה מפתח האורווה, "ג'יי איך
את מתקדמת", ג'יי וטרה זזו במהירות אחת מן השניה כאילו חשו
שעשו מעשה אסור, דני קרב לפתח תאו של דארק, "או אני רואה שאת
מסתדרת די טוב, טרה מה את עושה כאן?! את יודעת שאביך שונא שאת
מסתובבת בין גללי סוסים". "אני אני רק רציתי לראות את המאלף אה
מאלפת", תיקנה את עצמה. "אוקיי אבל עכשיו רוצי לך, פן תאחרי
לסעודה החגיגית שעורך היום אביך לאנשי האצולה, אולי אפילו
תמצאי צעיר שלשם שינוי יכבוש את ליבך איי?", קרץ דני לעברה,
טרה הסמיקה, ויצאה מהאורווה במהירות. דני התקרב לעבר פניה של
ג'יי ולחש לעברה, "אני מכיר את טרה עוד מהיותה תינוקת, היא
חשובה לי יותר מחיי, אל תעשי שטויות איי?", ולאחר מכן סב על
עקביו ויצא מהאורווה. ג'יי נשמה לרווחה כאילו שחררה את האוויר
שהיה כלוא בה מהלחץ של השעה האחרונה, "אל תדאג דני", לחשה ספק
לעצמה, ספק לדארק, "השטות היחידה שעשיתי הייתה לרצותה
מלכתחילה".

פרק ב.

ישנם ימים שבהם אתה קם ומרגיש כמו אדם חדש, ואז משום מה לאחר
שאתה מתעורר לגמרי, נוחת עליך לפתע עול החיים, ג'יי קמה באותו
הבוקר עם הרגשה כבדה בבטן, שייתכן והייתה מה שאני קוראים
התאהבות, כל הלילה לא מש פרצופה של טרה ממוחה היגע, העיניים
הירוקות הגדולות שבהקו בטוהר מסויים, ההשתקפות שלה באותן
עיניים הייתה מפוחדת משהו, היא קמה בלאות, זורקת את בגדיה
המרושלים על גופה, מתיישבת באנחה ולועסת בשיעמום את דייסת
הבוקר שלה, איך אתמול הרגישה כ"כ טוב, ועכשיו נחת מצב רוחה אל
קרקע אפלה, היא קמה ממושבה ומיהרה אל עבר ביתו של האציל, היום
היא מתכננת להוציא את דארק לרכיבה קלה, ניכר היה כי זמן רב לא
נשם את אוויר המרעה הפתוח, ג'יי פסעה אט אט בשולי המדרכות
הישנות, מנגנת מין מנגינה בלתי מוכרת, האוויר הצונן הקל מעט את
מצב רוחה הירוד והמכונס, היא החליטה לא להכנס למה שהיה
אתמול,בעצם לא היה כלום, אז אין על מה לחשוב כלל, לעובדה שהיא
רצתה לאחוז באותה נערה יפהיפייה, ולרפרף ברוך על שפתיה, אח,
עכשיו רק שמה ג'יי ליבה, שבעוד המחשבות טורדות את מוחה, היא
נשכה את שפתה מבלי משים, טעם דם חלוש ומתכתי עלה בפיה, היא
הגיעה אל האורוות, יחסית לשעה המוקדמת ניכרה פעילות רבה במקום,
הסבלים עדיין פרקו דברים יקרי ערך, ודני עמד לפקח עליהם, שלא
"ישאילו" שום פריט, "בוקר טוב" הוא צעק לה, מעבר לרעש הפריקה
הרועם, "בוקר טוב" השיבה בשאנות מוזרה שתקפה אותה,דני חזר
לעיסוקו, ואילו היא המשיכה בצעידה מונוטונית אל עבר האורוות,
מן האורוות בקע שקט, היא החלישה את רעש פסיעותיה, כאילו חששה
להוציא איזו רוח מסתורית משלוותה, היא שחררה את הנעילה ונכנסה
לאורווה, מבפנים הדממה הייתה מעיקה אף יותר, היא פתחה את תאו
של דארק, הברישה אותו קלות, והרימה את האוכף  שהיה זרוק על
הריצפה, מעלה אבק, עוד אנחה בקעה מפיה, "מה קרה אין לך מצב רוח
היום?", קול שבקע מאחוריה הקיץ אותה מהרהוריה, "חחח", נישמע
גיחוך, "חשבתי שתהיי יותר קשוחה מזה", טרה עמדה מאחוריה מגכחת
בעונג לא מוסתר, "מצחיק מאוד", ענתה ג'יי, "את תמיד נוהגת
להבהיל אנשים חפים מפשע בשעות מוקדמות של הבוקר?", ספק שאלה,
ספק הוכיחה, "אוי תרגעי", טרה תהקרבה אליה, "רק התלוצצתי", "אם
כך התלוצצותך מאושרת", צחקה ג'יי והקמטים מסביב לעיניה העמיקו,
"ובכן מה עושה אצילה שכמותך בשעה זו של הבוקר, באורוות
העבדים?", המשיכה ג'יי באותה נימה מבודחת, "אהמממ", טרה נראתה
כאילו חיפשה תשובה מניחת דעת, ואז מיהרה לעבור נושא, "אז מה
התוכניות הגדולות לגבי סוסי היום?", "היום נרכב אל המרעה
הפתוח", "אני יכולה להצטרף?", שאלה טרה בקול חלוש של ילדה
קטנה, והביטה בעיניה של ג'יי, שבמהירות נמסו מהמבט המתחנן של
טרה, "איני מוצאת סיבה לסירוב, כלומר חוץ מכתונת הלילה
שעלייך", רק עכשיו נתנה ג'יי ליבה לכתונת הדקיה שעטתה טרה על
עצמה, בגד דק, כמעט שקוף, היא השתנקה כששמה ליבה לפיטמותיה של
טרה המזדקרות מתחת לבד המלטף, "קר לך?", שאלה ג'יי ורעד קל
נישמע בקולה, טרה הסיטה את מבטה אל הכותונת, ונראתה נבוכה
משהבינה את שאלתה של ג'יי, "אההה קצת", השיבה, "לא התכוונתי
להביך אותך, כלומר לא היינו רוצות שתתקררי", ג'יי התקרבה לטרה,
מושיטה יד מהוססת אל ביטנה עטופת המשי היקר, טרה הביטה בה
נושכת שפתיה באריכות, "חשבתי", אמרה ג'יי, והמשיכה בלחישה,
"למה שלא אחמם אותך מעט?!", טרה אחזה בידה של ג'יי, והמשיכה את
התנועה שנקטעה לכיוון הבטן שלה, שתיהן התכווצו כשידה של ג'יי
החלה מלטפת בערגה את ביטנה, נשימתה של טרה החלה עולה ויורדת
במהירות, אם מהקור, ואם מהמגע, ג'יי חדלה פתאום מתנועתה "אולי
כדאי שלא, כלומר...", גמגמה בחיפוש אחר המילים הנכונות, אט אט
הסירה את ידה מביטנה של טרה, למגינת ליבה של טרה, "למה
הפסקת?", שאלה טרה באי נוחות, "אני לא חושבת שסה ראוי", השיבה
ג'יי, תוהה בינה לבין עצמה ממתי היא עושה דברים ראויים, היא
הרי עבריינית הכפר, עושה ככל העולה על רוחה ועל ליבה, אה כן
הבעיה הובהרה, כאן מדובר בליבה, "עשיתי משהו לא בסדר?", שאלה
טרה בלחש, "לא", ענתה ג'יי, "את מקסימה, יותר מידי, זו הבעיה
כאן", ואת סוף המשפט היא כבר לחשה בינה לבין עצמה, "אוקיי, אם
תסלחי לי מצפה לי יום עמוס, ודי קריר פה, אינני רוצה להצטנן",
טרה הידקה את הבד שעליהף וכשהבעת אכזבה על פניה מיהרה משם,
"אוף לעזאזל", חשבה ג'יי לעצמה, כששרפתי את בית העירייה הראשי
לא הייתה לי בעיה, לא חששתי, כשגנבתי את תכשיטיו של טאלבוט
הצורף הצעיר, לא רעדתי כך, מה עובר עליי, לא ייתכן שגם אני
נתקפתי במגיפה הזו, לא יתכן שזו אהבה...?!", קולו הכעוס של
דארק הסיט אותה ממחשבותיה המפוזרות, "בחזרה לעבודה", גנחה
בלחש, העמיסה את האוכף הישן שניתן לה לזמן האילוף, חיזקה את
חגורת הבטן על דארק, טיפסה במעלה הרגלית, והחלה רוכבת באיטיות
אל פתח האורווה, דני קרא לה לשלום בשעה שיצאה מן האורווה, היא
הנהנה לכיוונו, לא מרוכזת בעליל.