13/05/04

ישנן אבנים בירושלים, שנבראו מתחת לפילה של אסתר הכובסת.
אחרות, שם, מתחת לסנדלים הקטנים של חבורת עמוד החשמל של אחרי
צהריימים של ימים.

דומני, כי שם מתחת לקרקע נתרצו כל כוחות הרחמים והכאב, שהילכו
ברחובות ירושלים ובאו אל  טבור האבן. מכאן זרמו בנהר די-נור תת
קרקעי ובאו אל מתחת לרחובותיה של ירושלים. רחובות המונחים על
יסודות טהורים ויפים: אבני קודש, יצירי רוח איתנה של בני העיר
הזאת.

אבן ירושלמית אחת בכותל בית המאפה של נחום מספרת לי תמיד על
ימיה הראשונים של השכונה הקטנה הזאת, שסביבה גדלה ורחבה לה
ירושלים. יש בה קמטים באבן הזאת, ביניהם צבעי מלחמה, וגוונים
של רגיעה ושלום.
הקמטים הם קמטי זיקנה, כך חשבתי לי בהיותי ילד. אבן ישישה
שכזאת ובצידה אבן אבא, אבן אמא וילדים. עמדתי במכנסי חאקי
קצרות עם אסקימו לימון הצובע לשון בצבע צהוב ועיניי פעורות על
האבן הזאת לשמוע מה יש בפיה לומר לי.

אבא אמר לי שהאבנים יודעות לספר הרבה סיפורים. צריך רק להבין
את השפה שלהן. אני זוכר את ידין הארכיאולוג, שאבא היה מתפאר בו
עלי, ואומר שהוא שואל באבנים והן עונות לו.

אז פעם אחת נשבה רוח חזקה באבן, ושמעתי את קולה של האבן. היא
לא דיברה, היא לא סיפרה איזה סיפור. היא פשוט יללה. אחר כך
בכתה ודמעות נטפו ממנה, מין כאלו כמו שזולגות מעיניה של ורדינה
כל פעם שמספרת על יאיר שלה, שנהרג במלחמת העצמאות.