11/05/04

בחצות נחלקת ירושלים לשניים. זה קורה תמיד בשמיים שמעל העיר.

חלק אחד מצטער על היום שעבר, וחלק שני מתכונן ליום שיבוא. הצער
הוא צער שמיימי. השמיים נוטפים דמעות של כוכבים, לפעמים נראים,
לפעמים לא נראים. הם גם שומעים, סופגים ומעכלים את כל הבכי
הכאב והדווי של אנשי ירושלים.

בחלק השני טמונים בעומק החשכה כל האורות והצבעים של האופק,
שדימם וכבה. השמיים נוטפים שם זערורי אורות של קרני ירח
ומכינים את מאורות היום. אותה שעה הם אוספים את כל החיוכים
והצחוקים של אנשי העיר, מערבבים לכדי עיסה אחת ומצחיקים בה את
הבוקר מול השמש העולה.

לפעמים אני מרגיש את עצמי כמו רגע של חצות. בוכה וצוחק כאחד.
אז אני מרגיש דבר מה ושואל את עצמי האם כך בנויים, כך מרגישים
כל אנשי ירושלים? ובכללם אני... ומה היא ירושלים שמעבר לחצות
הליל ומה היא זו של מעבר לחצות היום? למה הזמן עובר בה עם
ההמון והיא תמיד נשארת מאחור כל כך יפה, כל כך אהובה, כל כך
מיוחדת?

פעם קטפתי לי מדרכה אחת למזכרת. כזאת שאבי היה נוהג ללכת בה
מדי יום ביומו. בחצות היום היה משאיר אחריו ריח של שמש עייפה,
שהחליטה לסגור אשנביה, ובחצות הליל היה אוסף פנס הרחוב החם את
זיעת אפו מעמל היום.  

כמה לילות עוד יחצו כך לשניים בירושלים, עד שאזכה לראות את
אורות העיר החדשה, מין כאלו נוגים שלווים ושקטים עם נצח של
שלום...