11/05/04

לפעמים אני רואה את ירושלים מביטה בי ממקום האופק, בו אבי מצא
לו מנוחת עולמים.

רגעים, נדמה לי ירושלים עוטפת אותו בסדין צחור של כיפורים
ושולחת אלי אותות של זיקוקי עצמאות כבויים. ימים, אחזו בי
אצבעות מלומדות שנים ברכות של חג והוליכו אותי הלאה בין המון
חוגג בכיכר ציון ההומה.

אבי הראה לי זיקוקי די-נור בשמים, ואני הראיתי לו עיניים
בתולות בצמיחתן מתוך ילדות שובבה של שכונה. מעגלים מעגלים רקדו
את ירושלים ברחובות והיא תססה תחת רגליים קטנות על אספלט
ובכיכרות.

אבי הלך עם ריח השוק, ואני עם ריח עיפרון ומחברת חדשה של שתי
שורות, אולי של שורה אחת. לפנים, הלך המון רב. הלך אל מעבר
לחול הסתמי הנדוש, אל ליל עצמאות בהיר צעיר נושב.

ראיתי שתי ציפורים בשמיים, הן עפו אל צמרת כפופת ראש של אילן.
האחת נשאה ראשה בגאון והביטה הנה והנה, והשניה הרכינה ראשה
וטמנה מקור בכנף אפור אחד שלה.

ירושלים התביישה לה מאחורי חיוך קטן תמים נישא בעגלת תינוקות
קטנה, ועיניי חרוז תמהות בהו בה לכאן ולכאן. עיניים ירוקות.
חלקות. שלמות שכאלו. כה ברורות כמו הסדק הרחב רב שכבות שבעץ,
שנוצר בעץ הזית שממול. וורדרדות הזרועות החשופות עם אצבעות
בובה וגומות חן טבעיות מובנות מאליהן. מעצמן נעות האמות, כמעט
פוגעות בגשר דגלים קטנטנים המתוח בין שתי גדות העגלה.

המון סוחף קדימה, וירושלים הולכת אתו. היא עוברת בכל פיסת קרקע
נושקת לצמרות ומצננת את מצחי הילדות עם זנב הסוס או הצמות
המונחות על גב.

זה קורה תמיד ביום העצמאות. יום שאבי פותח לו אשנב בשמיים
ושולח אלי את ריחותיה הישנים של ירושלים.