רחוב בן יהודה
22/11/2003

פעם, כשהייתי ילד, עברו שם מכוניות הלוך ושוב, ואבא לקח אותי
לראות זיקוקים בשמיים. יום העצמאות שלי היה רחוב בן יהודה
וכיכר ציון. שם היתה ההתרכזות העיקרית של ילדי ירושלים, בני
תנועות הנוער וחבורות ילדים משכונות העיר.
מבוגרים התנהלו כמבוגרים בתחפושת של ילדים קטנים. גם הם נטלו
ידיים קטנות במעגלים, גם הם מלאו פיותיהם בשירה. ואני ילד קטן
של אמא עומד ומסתכל, תמה משהו ומסתכל...
רק אבי היה מבוגר, המבוגר היחידי מכל אנשי הרחוב. הוא היה מרים
אותי בידיו החסונות כדי שאראה בריקודים. לפעמים היה נותן לי
דבר מאכל, שסחב עמו מהבית עבורי.
לרחוב בן יהודה תמיד היתה ירידה, כי אילו היתה לו עליה- בוודאי
הייתי מרגיש ויודע זאת. אך אבי אהב להושיב אותי על כתפיו וכך
נושא אותי עד לתחילתו של הרחוב.
שם, ליד רחבת "המשביר" של היום, היתה התקהלות קבוצתית לצורך
התארגנות לקראת ירידה ברחוב. אז עוד לא היו פטישי פלסטיק
לדפיקה על ראשי העוברים ושבים. היה משהו אחר: היתה שמחה
והתלהבות של ממש. ילדים ואנשים הבינו את עומק המשפט "יום
העצמאות", ולדגלים הלבנים כחולים עם המגן דוד היה טעם של דבש
וריח של ערוגות הבושם.
היום נתפזרו להם בזרים, בוטיקים, ופאבים ברחוב בן יהודה. מושגי
לשון לועזיים, שאבי לא חשב עליהם וגם לא אני, אז באותם ימים של
ילדות. אבי אף לא זכה להיות נוכח בעת עוברם בשערי עולם, אך אני
רואה אותם בעוברי בצידי המדרחוב של בן יהודה.
באו להן מרצפות מיוחדות והקימו דור של אנשי רחוב מפזמים
בפיותיהם ומלווים עצמם בגיטרות של רחוב. והכספים מוטלים אל
קופסאות או בדים פזורים לרגליהם והם מניעים ראשיהם לתודה. פה
ושם המציאו לכבודן של מרצפות ספסלים ומבנים מרובעים ועגולים של
ערוגות פרחים. גם פיות אשפה ירוקות תקעו בגפיהן כדי לשמור על
ניקיון פני המרצפת.
פעם ראיתי ברחוב בן יהודה פינה, שהיה בה פח אשפה ירוק כזה,
קבוע על עמוד ברזל גלילי קטן.  והפח ריק, ומתחתיו קליפת תפוז
מעוגלת בקצותיה מונחה לה בצד נייר מקומט צבעוני ואותיות של גן
מגלות טפח ומכסות טפחיים, אך בכל זאת מתביישות לצאת ממנו.
הרמתי את הקליפה וזרקתי לפח, ואת הנייר יישרתי אל מול עיניי.
היה כתוב בו, משום מה, משפט כל כך בנאלי אך חודרני שכזה: "אם
אשכחך ירושלים, תישכח ימיני."
חייכתי והכנסתי את הנייר לכיסי.