אמילי הגיעה אלינו כשהייתי ילדה. אמילי באה להיות עוזרת,
מבשלת, כובסת, מטפלת. אמילי באה מלבנון וידעה לדבר רק ערבית.
ביום בואה אבא אמר לנו, הבנות, מהיום והלאה מדברים בבית הזה רק
ערבית. אבל אנחנו לא יודעות ערבית, ענינו. אז תלמדנה! אמר אבא.
בקושי הצלחתי להוציא עוד משפט בעברית ושאלתי אותו איך אומרים
בערבית "מה זה?", וענה לי "שו הדה?"
כאשר שכבנו לישון, אמילי נכנסה לחדר לאחל לנו ליל מנוחה.
הצבעתי על החלון ושאלתי "שו הדה?".
ענתה לי "שובאק". הצבעתי על הדלת ושאלתי "שו הדה?". ענתה
"באב". וכך התחלנו ללמוד ערבית.
הוריי, שניהם ידעו ערבית היטב. אמא נולדה בירושלים בתחילת המאה
העשרים, קלטה את השפה והשתמשה בה. היה הכרח לדעת ערבית בתקופה
זו. הישוב היהודי היה קטן והיתה מעורבות גדולה - מסחר, שכנים,
עוזרת. אפילו סבתא שהגיעה מרוסיה דיברה יידיש/ערבית, בשגיאות
כמובן, שפה מוזרה שהמציאה לעצמה כדי לדבר עם העוזרת. פעמים
רבות סיפרו לנו על משפטים משעשעים שלה; בימים ההם הלכו הרוכלים
ברחובות ומכרו נפט, קרח, ביצים ועוד. סבתא, שרצתה לקנות ביצים,
פנתה לעוזרת רוחז'ה שופז'ה (רוחי שופי- כלומר "צאי וראי"), "ים
כן פי נס מעה בד בימשי?", שפירושו "האם יש אנשים עם ביצים
הולכות?". משפחתו של אבא הגיעה ארצה בשנת 1884 והתישבה בחברון.
מובן שכולם ידעו ערבית.
תוך זמן קצר דיברנו בבית ערבית שוטפת. אמילי היתה מבשלת
מצוינת. עד היום זכור לי טעמו של סלט הטבולה, שאמילי היתה
מכינה. או וורעה דוואלי - עלי גפן ממולאים באורז ובשר כבש
קצוץ, עלי גפן צרים וארוכים מלאים והדוקים, שבושלו ברוטב
חמצמץ. מג'דרה - תבשיל אורז ועדשים ובצל מטוגן שאין כמותו. רוז
אמ'פלפל - תבשיל אורז ואיטריות דקות מטוגנות, ואין סוף מתכונים
של סלטים ותבשילים מחצילים; ובייחוד אהבתי חצילים במיץ
עגבניות. אמילי היתה פורסת את החצילים, מניחה על מגש, ממליחה,
ומחכה עד שעלו בועות נוזלים, שהוציאו את המרירות מהחציל. היא
היתה מנקה את הבועות ואז היתה טובלת כל פרוסה בביצה, מטגנת,
ומעבירה לסיר ובו עגבניות מרוסקות ושום. תמיד היינו מתקוטטות
על השום, כי הרי יש גבול לכמות השום שאפשר להכניס לתבשיל.
וחצילים קטנטנים כבושים - תאווה לחיך. ממש לא דומים לחצילים
הכבושים בחומץ, שצבעם סגלגל ושאפשר למצוא בחנויות היום.
החצילים של אמילי היו בצבעם הטבעי, מלאים ברסיסי פלפל חריף
ושום.
כשאמילי בשלה במיה - ידענו זאת מראש, כי אמילי היתה קוטמת את
ראש הירק, רוחצת ומשטחת במגש גדול, אותו היתה מניחה בשמש. רק
אחרי שהות של יום בשמש היתה מטגנת את הבמיה בשמן זית וזה השלב
שבו עמדתי ליד המחבת וניסיתי לשדר, כי לטעמי זו הבמיה הטעימה
ביותר לפני הבישול במיץ עגבניות. אני זוכרת את אמילי יושבת מול
ערמה יפה של לבנה מחלב צאן, מעגלת כדורים קטנים ומניחה בצנצנת
מלאה עד מחציתה שמן זית. לקח לי שנים להבין שלא כולם גדלים
במסעדה מזרחית.
גרנו בכרמל בבית רחב ידיים בן שתי קומות. החצר היתה ענקית. מצד
מזרח היתה גינת ירק וצמחי תבלין לתצרוכת הבית וגם לחלוקה לכל
מי שרצה. מצדו המערבי של הבית גן נוי. בחזית הבית - הפינה
הרומנטית - עץ חרוב גדול, שענפיו ירדו למטה. מתחתיו היה ספסל
לשני אנשים ומסביבו גדר חיה של ורדים. אבא טיפח את הגן באהבה
ובהצלחה מרובה.
זכורים לי ימי הכביסה. במחסן הענקי שמתחת לבית היה דוד שחור
גדול מאוד. את הכביסה היו משרים מבעוד יום, כדי שיתנקו הכתמים
הקשים. השכם בבוקר אמילי היתה מכניסה עצים בפתח המיועד לכך
בתחתית הדוד, מדליקה אותם וממלאה את הדוד מים - שירתחו.
בינתיים מכבסת את הלבנים ומעבירה לדוד - להרתחה. עתה התפנתה
לכבס את הצבעוניים, לבסוף היתה שוטפת את הכבסים פעמים אחדות
במים קרים, מוסיפה ללבנים "כחול כביסה" כדי שיבהיקו, מעמלנת
בעמילן ותולה הכל על החבלים שמאחורי הבניין. מעניין שאז,
כשעימלנו את הלבנים והבגדים - הכל היה נוקשה - ואילו היום
מרככים את הכביסה.
אהבתי את הריח - ריח של ניקיון שלט בכל. לדעתי - מכונות הכביסה
ושפע חומרי הניקוי של היום אינם מספקים תוצאה דומה, אפילו לא
דמיון מזערי לריח הנקי של אז. ואז היה סבון כביסה ופתיתי סבון,
שאמילי היתה מכינה - היתה לוקחת סבון כביסה בצורת קוביה ומרסקת
על פומפיה.
אמא נהגה להכות אותי, בייחוד כשהיתה חוזרת מיום הורים או
כשהיתה רואה את התעודות שלי - הייתי תלמידה מחורבנת! אמא בחמת
זעמה היתה מעיפה אותי על איזו ספה וחובטת בכל מה שמצאה: חגורה,
נעל או בידיים. מפליאה את מכותיה בי, עד שנרגעה מכעסה. אמילי
לא העזה להתערב, אבל כאשר אמא חדלה מהמכות- אמילי היתה אוספת
אותי אל חיקה, מנחמת, מחבקת, מלטפת, מנשקת ומבטיחה לי שיהיה
טוב. היתה מרגיעה אותי ונותנת לי איזה ממתק.
הבית היה מבריק תמיד. ואני נזכרת בימי הסוכר. במלעיל. מן תבשיל
שעשוי מסוכר, מים וקצת לימון להסרת שיער מהרגליים. אמא וחברה
או שתיים היו נאספות למשימה. אמילי היתה מבשלת את הסוכר ומפעם
לעם מטפטפת טיפה על השיש לבדוק את צמיגותו. כשהיה מוכן, היה
צורך לעבד את החומר, למתוח ולקפל אין ספור פעמים עד שהיה מקבל
גוון צהבהב נוצץ. אור השמש, שחדר מבעד לחלון, הזהיב אותו יותר.
את זה מרחו על הרגליים ואגב צרחות כאב תלשו את השיער. ואני,
הלב כאב לי, איך הן מבזבזות ממתק אלוהי זה על רגליהן. מעולם לא
הרשו לי להנות מזלילה טובה, כי צריך שיישאר מספיק לרגליים. אבל
אמילי, נשמה טובה שכמותה, תמיד נהגה להפריש מעשר לכהנים
ולהגניב לי.
אהבתי את הביקורים של משפחתה של אמילי. הם היו מגיעים עם שפע
של תקרובת. בערמת לאפות ענקיות היו אורזים מטעמים מבושלים
באריזות נפרדות, בקופסאות קרטון חומות, ערמות של עוגיות
מזרחיות חומות -בקלאווה, כנפה ועוד מינים שאינני זוכרת את שמן
- עוגיות שנראות כמו קן צפור, ממולאות בפוסטוק חלבי וטובלות
ברוטב מתוק וסמיך ועוד ועוד. תמיד היו מזמינים אותנו ברוחב לב
וברוחב יד. יום אחד חזרתי מבית הספר והנה החמולה בבית. תמיד
שמחתי, כשהיו אנשים בבית. אהבתי את ההמולה והשיחות. בתוך הלאפה
היה הפעם בשר בריח מיוחד ובלתי מוכר. לא זיהיתי מהו. הם אמרו
שזה עוף וכיהו בי לטעום - תעלי, ת'אהילה (בואי, תהילה). אמילי
תמיד קראה לי ת'אהילה - ת' בקמץ. אחרי שהפצירו בי שוב ושוב -
האמת שלא היה קשה לשכנע אותי - תמיד הייתי זללנית - אבל
התעקשתי שזה לא עוף. רק אחרי שגמרתי לאכול, התברר לי שאכלתי
ארנבת. זו היתה הפעם היחידה בחיי שאכלתי ארנבת. הרגשה מוזרה.
מצד אחד, ארנבת פרוותית שנעים ללטף אותה כמו חתול - והרי לא
אוכלים חתולים - לא כמו תרנגולת שמיום שעמדתי על דעתי היה ברור
לי שנועדה לאכילה. אבל אם כל האחרים אוכלים, אז זה כנראה בסדר.
אמילי גם לימדה אותי שירים בערבית - בייחוד שירי אהבה. היא ממש
זרחה מאושר, כששמעה אותי שרה אותם. וכשמשפחתה באה לבקר, נאלצתי
להפגין את כישוריי. "יא יומה או אנה אלע עין/ שפני ח'סיין
ורמזני בעין" (הוי, אמא, כשירדתי למעיין/ ראה אותי חוסיין וקרץ
לי בעינו).
בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה אמילי פנתה לאמא ואמרה שעומדת
לפרוץ מלחמה קשה, שהערבים ישחטו את כולנו - היהודים - ושהיא
חוזרת ללבנון. היא מוכנה לקחת איתה אחת מהבנות ולהציל אותה.
מובן שהיא אינה יכולה לקחת את כולנו. אבל אמא אמרה שבייחוד
בימי מלחמה לא מפרידים משפחות.
אמילי עזבה כאשר היינו בבית הספר. חזרתי הביתה - בית בלי
אמילי. יום עצוב מאוד. הבית התייתם. כאילו שרק אחרי לכתה
גיליתי מה תרמה נוכחותה. תקופה ארוכה עוד קיוויתי שהמלחמה
הארורה תיגמר, ואמילי תחזור. אבל זה לא קרה.
שלושים שנים חלפו. ילדות הפכו נשים ואמהות, ויום אחד באלף תשע
מאות שבעים ושמונה הטלפון בביתי מצלצל. עניתי. ומהצד השני של
הקו שמעתי "ת'אהילה?" ליבי החסיר פעימה. חשבתי שאני חולמת. זה
לא יכול להיות. הרי רק אדם אחד בכל העולם כולו קרא לי כך.
שאלתי - בהיסוס ובאי אמון -"אמילי?" נעם יא בינתי - "כן, בתי",
ענתה לי.
אמילי הגיעה דרך "הגדר הטובה" ומתארחת אצל אחותה מרי בעכו.
סיכמתי איתה בלי לשאול את האחרים. היה ברור שכולם ישנו תכניות
כדי להיפגש עם אמילי.
ובשבת נסענו - אמי, אחותי רחל, בעלה שמעון ובנם הצעיר אוהד
ואנוכי. הגענו לעכו לביתה של מרי - אמילי חיכתה בחוץ. יצאתי
ראשונה מהרכב ונבלעתי בחיבוקה הרחב והחם של אמילי. לאחר דקות
של חיבוקים, נשיקות והתייפחויות אמילי הרחיקה אותי, הביטה בי
ושאלה - "טייב, מן אינתי?" (טוב, מי את?) ובאמת, איך יכולה
היתה לזהות אחרי כל השנים האלה. הרי היינו ילדות כשנפרדנו. רחל
אחותי היתה הבאה בתור לחיבוקים ונשיקות ללא סוף, והמפגש בין
אמילי לבין אמא בכלל אינו ניתן לתאור. חיבוקים, נשיקות, בכיות
- נדמה היה שזה לא ייפסק.
לבסוף הוזמנו הביתה, לביתה של מרי. אירוח כיד המלך, למרות
שהבהרנו שלא נאכל שם ארוחת צהריים, כי לא רצינו להכניס אותם
להוצאות מטורפות. הם הרי היו יוצאים מגדרם כדי לרצות אותנו.
אוהד היה היחיד שלא הכיר את האירוח הערבי. אצלנו, למשל, מניחים
קערת פרות על השולחן. אצל הערבים מקלפים לך - בננה, תפוז, תפוח
וכו'. וכשזה כבר מקולף וחתוך, פשוט לא נעים לא לאכול. אוהד אמר
שהוא מרגיש כמו בסרט ערבי.
לאמילי היה אכפת מאוד שאני חיה בנפרד מבעלי וציוותה עלי לשתות
כוסית קפה, לנענע אותה ולהפוך אותה על גבי צלוחית ולהניח מטבע
מעליה, היות ומרי בקיעה ברזי קריאת עתידות בקפה. היא קיוותה
שמרי תמצא לי את פרינס צ'ארמינג ואני קיוויתי שתמצא כסף. אבל
הדבר הראשון שמרי אמרה לי - עוברים דירה. הייתי קרובה
להתעלפות. רוב חיי גרתי בדירות שכורות והדבר השנוא עלי ביותר
היה לעבור דירה. אמרתי "שוב מוחרם?" אני גרה בדירה הזו רק חצי
שנה, אבל מרי אמרה את מה שראתה. זכור לי מבטה המאוכזב של
אמילי, כי מרי לא מצאה גבר חלומות. מן הסתם גם מבטי היה כזה
כשמרי אמרה - "מפיש מסרי".
בפגישה של שעות אחדות ספרנו אנו ואמילי את שעבר עלינו בשלושים
שנה. כאשר נפרדנו שוב, עלו בי תקוות וציפיות, כי ניסינו לסדר
לאמילי ניירת, באופן רשמי. אבל לא הצלחנו, מפני שאחיות זו לא
קרבה שמאפשרת איחוד משפחות, וגם אמילי פסחה על שני הסעיפים
מפני שאימצה בלבנון ילדה יתומת מלחמה ורצתה לחזור אליה.
הפרידה היתה הפעם לתמיד.
למחרת הביקור בעכו, הגיעו אלי אורחים ואני סיפרתי להם על
החוויה המרגשת ובין היתר על עניין הקפה. לפתע - דפיקה בדלת -
אני אומרת "יבוא", ונכנס בעל הדירה. הוא מעמיד את הדירה למכירה
ומודיע לי שעלי לפנותה עם גמר החוזה. אמרתי לי שזה ידוע לי כבר
מאתמול.
את אמילי לא ראיתי שוב. קשה לי להעלות את דמותה בדמיוני. אני
זוכרת שיער מתולתל, כהה, עיניים חומות, קומה ממוצעת. אבל אם
הייתי צריכה לצייר את אמילי, הייתי מציירת לב גדול.
היום מקץ שנים, אני יודעת שאמילי הפכה את הילדות שלי לאפשרית. |
