מהלכת ברחוב, נפשי נסתרת מאחורי עיניי, כפנים הנסתרות בתוך
כובע של גלימה. יחפה, לאור מנורת רחוב, צלי מהלך לפני. הוא
משנה את הזווית, סובב אותי אט אט במעגלים, מקיף. רק הירח הינו
עדי לאור האמת הטהורה: אני אינני מוחשית יותר מצלי... פעוט
המסתתר באפילה, דמות במציאות בהולה, צל חולף בדפי הזיכרון
האנושי.

[כשאמות, מה ייוותר? רשימה של ספרים שלא נקראו, ציורים שעוד לא
צוירו, כאב שלא חדר עד הסוף, רגש שלא נחווה עד תום.]

אני, כמו הצל, מאטה צעדי, לחוש את לטיפות הרוח בין האצבעות, את
האוויר שמוצא דרכו פנימה דרך השרוולים. הקור הפנימי שקורן
כלפי חוץ, או שמא זה הקור חודר העצמות שמבחוץ? פוסעת הלוך
ושוב, ללא מטרה, הרחוב הופך  מ ע ו ר פ ל  , מ ט ו ש ט ש  ולא
ברור.
פנס הרחוב כבה. ולאחריו הבאים, כמו אבדו כל התקוות. ועם היעלם
האור, הצל עזב.

[כשאלך, מה יישאר? כמה איורים לא גמורים, משיכות מכחול שעוד לא
התקיימו. מילים ומילים ואינסוף מילים ששורבטו על דפים, ביטאו
דחפים, פחדים, כאבים ושברונות בצורה של טיפה, שחרצה את דרכה
במורד פניי, שרפה ואיכלה את עורי ואורי, הותירה צלקות.]

והצל אינו שב. פוסעת לי באפילה, אבל כעת כשהיישות המוחשית שבין
שנינו עזבה, עלי מוטל להיוותר לחיים אפורים, שבורים, דהויים,
לא אמיתיים. ועתה בלעדיו אני היני הצל. צל מהלך על פני האדמה,
יישות ללא ממשיותה, מופשטת ערטילאית בחלל האוויר, גבולי כה
שביר...
הלוך ושוב הלוך ושוב מסביב למנורה בודדת בציפייה לאורה,
בניסיון לאסוף טיפות קטנות של חום, בתקווה חסרת אונים שהאור
יחזור. אבל הוא לא בא.
לא בא.


ירח. נצנוץ קלוש במורד הסימטה.
שולחת לשם פעמיי. והכתמים שעל פניו לוחשים לי לבוא. מואר בחלקו
אך חשוך באחר, בולט אך נעלם, שוקע אלי האבדון, אלי חוסר
שימת הלב בכל בוקר. נסתר בין קרניה הצורבות של השמש, נגלה רק
בעתות הייאוש של השחור הגדול, של חשכת הליל.

[כשאבכה, מה יישבר? אני הפיזית כביכול או הצל המוחשי
שבינינו?]

רוח מתנפנפת על פניי, קווצות שיער המתנועעים באוויר הקר.
פסיעות קלות, מרחפות. אל עבר הירח שם צלי אלי קורא. צלקות,
שברונות והוויה צפים מרחפים עטופים במורד הסימטה. הצל ואני
הופכים היינו הך, בדרכנו נאבדים אל סופה, אל קצה.


5/8/2204
PM 9:49
(סוף עריכה 10:30)