היא מהלכת בחשיכה, לבדה, אישה בודדה במקום הכי מסוכן בבני ברק.
בגדיה מכסים את כל גופה, אך כל עיקול ופיתול נראים דרכם בכל
תנועה שלה.

אני מחכה בחשכה, בתוך הסמטה האפלה, ממתין לה. ממתין לטרף
המתקרב אליי בנעלי עקב. קופץ עליה מהחשיכה ומכסה את פיה בידי
האחת, בידי השניה מושך אותה על עבר הסמטה.

מודיע לה שאם רק תוציא הגה מפיה, אפילו הצרחה הקטנה ביותר,
אחסל אותה במקום, אחתוך לה את הגרון כמו פרה בדרכה לסטייק. היא
רק מהנהנת בשקט, לא מתנגדת. אני מוריד את היד מפיה ומשתמש בה
לפתוח את החגורה ואת כפתורי המכנס.

אני מכניס את ידי מתחת לחציאתה ומושך את תחתוניה מטה, עד
לקרסוליה. מצווה עליה להתכופף בעזרת דחיפה אגרסיבית של ידי על
גבה. היא נענית. אני חודר לתוכה, היא צרה, כ"כ צרה, וחמה. אני
גומר תוך דקות, מרגיש את דמה מתערבב עם זרעי, נופל באפיסת
כוחות על גבה.

אני עוזב אותה שם, נשענת על הקיר, מתנשפת בכבדות, והולך. אני
לא דואג שהיא תלך למשטרה, בכלל לא דואג שהיא זו שתסגיר אותי.
היו לי כבר עוד ארבע כמוה, כבר למדתי לזהות אותן. הן נראות
מפוחדות, תמיד בתולות, אף פעם לא מתנגדות.

השנייה הסבירה לי למה הן עושות את זה. "זה בגלל השידוכים" היא
אמרה, ואני מבין. משדכים אותן כאן לגברים מבוגרים, מכוערים, לא
אהובים. הם שידוך מוצלח, כי זה עוזר למשפחה שלה. אז הן באות
אליי, ויוצאות לא בתולות, טמאות. הוא כבר לא יתחתן איתן. הן,
מצידן, הקורבן בעסק. כולם מרחמים עליהן.

אז אני עוזר, עושה מצווה לנשים דתיות, צובר כמה נקודות טובות
אצל אלוהים. מישהו יאנוס אותן בכל מקרה. עדיף שזה יהיה אני.