וביום ההוא בנובמבר, ביום סתווי, רגיל ושלו- הוא סולק... פשוט
סולק...
וחשבתי ונזכרתי שלפני מספר ימים ראיתיו. הוא התקרב, וחבריי
אמרו "תיגש לפקידה ה"טכנית", היא  תסביר לך מה לעשות..."  
הוא עמד מולי, הסרבל הירוק צמוד לגופו, מחייך וקורץ לי
בעינו... שערו  השחור מקורזל זקור, ומקוצץ בשל החוקים.
וחשבתי, מתי לאחרונה זכיתי לראותו מחייך אליי?
מתי זה היה? כן, בוודאי, בכיתה ח', אז בסוף השליש השני הקובע,
במבחן בחשבון, כאשר רות המורה  החתיכה, שתמיד התלבשה בהידור,
ושנהגה להחליף את צבע שערה מידי שליש, הושיבה אותו לידי.
הוא חייך ושמח, "מה העניינים" שאל , וידעתי שהאושר ייקח רק מעט
זמן, הן הוא היה שייך תמיד לחברה הגבוהה, לקבוצת ה"מיוחסים"
שהתבדלו מאיתנו והקימו חברה משלהם, וכבר יצא עם נירה,  הבת
המקובלת ביותר.

וידעתי שהוא מעולם לא יזמין אותי... ומעולם לא אזכה לרקוד איתו
או לבלות  בחברתו... אבל ברגעים  האלו הוא איתי, כולו שלי.  
והוא צוהל "חנה, את ממש גדולה, מה הייתי עושה בלעדייך",
ובהפסקה שמעתיו אומר "רק בזכות חנה יש לי סיכוי לעבור את המבחן
הזה".
ונזכרתי שפעם, לפני  זמן רב, ממש אהבתי אותו. זה היה בכיתה ד',
כאשר אורה המורה הצעירה  והדינאמית שלנו הושיבה אותו לידי.
ישבנו ביחד רוב שנת הלימודים, והכל היה טוב ונפלא. צחקנו יחד
וגם סבלנו יחד.
עד היום לא אבין מדוע בחרה אורה (קצת אחרי פסח) להפריד בינינו.
אני בכיתי, והוא שלח לי  מכתבים כדי להרגיע אותי.
ובכיתה ה' כבר הייתה לו חברה, מירה, ואני קינאתי ואפילו כתבתי
שיר נגדה.  

המשבר - הסילוק
ואני  מביטה בו, ורואה בעיניו את הסוד הנורא, השמור רק לשנינו,
ה"סילוק".
השתייכתי לתנועת הנוער, גאה מאד על שיוכי אליה, ושמחתי מאוד גם
בפעילות החברתית הענפה שהתקיימה במסגרתה.
אך לא פעם ניקרה בי המחשבה, שמא אינני רצויה בחברה הזאת,
שנוהלה על ידי אנשי ה"חברה הגבוהה", ואולי אף איאלץ לעזוב
אותה. החשש הלך והתעצם, עד שהפך לעובדה...  
ערב אביבי, וניתנה ההכרעה... סילוק!
ואני יושבת מכווצת, חיוורת וממתינה לגזר דיני, ולצידי יושבת
אורלי חברתי, מביטה בו באימה. לא, היא איננה מבינה דבר, איננה
קולטת  את עוצמת העניין ואת השתלבותה בו.
הוא יושב מולנו, לבוש חולצה כחולה, שערו השחור והמקורזל מקוצץ,
בשל החוקים... עיניו  רושפות והוא פותח "אין לכן מה לחפש
אצלנו. אתן לא רצויות בחברה הזאת. אתן צריכות ללכת... אתן
צריכות ללכת." הדברים הקשים מהדהדים... כרוח סערה המשתוללת
ושוברת הכל... כשמש אפורה המכה בי בקרניה... והדמעות חונקות את
גרוני.
ולצידו חבריו, שנעצו בי מבטים נוקבים. כן, סוף סוף עלה
בידיהם... צלחה המשימה, סולקתי, לעולם לא אהיה עוד ביניהם.
ואני יוצאת. והולכת אל ההשפלה, אל השנאה... והפחד משתק את
עצמותיי.

הסילוק המאוחר - הדחה מהקורס
והוא ממשיך בקריצה ובשמחה, ואני חושבת ומה יקרה אם יסולק? יודח
מן הקורס? והרי מדובר בבחינה קובעת, שרבים נפלטים בסופה...
כיצד ירגיש, ומה תהיה  תחושתם של בני כיתתינו, שכה כמהים
לראותו מהלך בזקיפות קומה, כשהכנפיים הנכספות ענודות על
חולצתו... הם סומכים עליו, הן הוא היה תמיד הטוב מכולם.
הו, איזו מחשבה נואלת. לא, הן אסור לי לחשוב ככה, מה קרה לי,
לאן התדרדרתי , ובכל זאת מדוע אני מייחלת לכשלונו, האמנם אני
רוצה בכך?  
ואני צופה בו צועד בבטחה אל המטוס, קורץ לי בעינו...
הוא מטפס אל השמיים, ואני רק מסתכלת וחושבת, שיישאר אבל
שיזכור,
שיישאר אבל שיבין...
וכעבור שבוע פגשתי את חבריו לקורס, ושאלתי למצבו. הם השיבו
בחיוך, בנימה של שמחה לאיד (או שמא כך היה נדמה לי...) "מה, את
לא יודעת? הוא סולק אתמול."
הוא  סולק, כן... ואני משווה לנגד עיניי את תהליך ההדחה.
הוא יושב מול המפקדים, מכווץ, כלל אינו מבין כיצד נקלע הוא
למצב ביש כזה, הן הוא היה תמיד מעל כולם. מעולה ומצויין.
"אנחנו מצטערים. אתה לא מתאים, אתה צריך ללכת. אין לך מקום
בינינו..."
ויכולתי לראותו צועד קדורנית, גבו שחוח מכובד תיק החפצים שנאלץ
להוציאו, פוסע בשקט אל מכוניתו שתיקח אותו מזה, מן המקום שאינו
רצוי בו עוד.
מן ההשפלה.
מן המתח.
והוא יחזור לזרועות חבריו, שרק יעודדו אותו, ויאמרו  לו שזה לא
נורא. אחרי הכל הוא  תמיד יישאר אחד משלהם, הרי הם בני החברה
הטובה, הגבוהה.
וכתפיותיו הכחולות כבר פרומות ומוצאות, וכומתתו עודנה מונחת על
ראשו, מצפה לקריעתה, להחלפתה...
וביום ההוא בנובמבר, סוף הסתיו, הוא סולק... והחשבון נסגר.