נפוליאון וג'וזפין היו ישובים על הגזוזטרה, אוכלים באיטיות את
ארוחת הבוקר הקונטיננטלית שלהם שהורכבה ממיץ תפוזים סחוט טבעי,
אספרסו כפול, קוראסונים חמים, חמאה, רצועות בייקון וריבת תותים
מדהימה שסילביה העוזרת הנאמנה הייתה רוקחת בימי הפסחא.
"יש לך..." אמרה ג'וזפין והפנתה את תשומת לב טיגרה לחתיכת בשר
קטנה שהייתה תקועה בין שיניו הקדמיות.
נפוליאון הביט מטה מהורהר אל פועליו העמלניים שהיו בעיצומה של
תנופת בנייה של הבנק הגדול  ביותר במצרים, שלו רצה לקרוא על שם
אשתו, לרגל יום הולדתה ה-27 שחל בשבוע הבא...
כמתנת יומולדת 26 הוא כבש עבורה את מצרים ופתח לה מרפסת שמש
בפירמידה הגדולה ביותר בגיזה על מנת שתוכל לשבת ולעשן למעלה
ביחד עם חברותיה בזמנים שאינו נמצא.
סוף השבוע התיש לגמרי את כוחותיו של נפוליאון, ממסיבה למסיבה,
הכי גדולות ונוצצות בקהיר.
בלילה חלם על הנערה עם עיני העורב השחורות שראה אתמול ב"אל
קעידה", הדיסקוטק הכי נוצץ בבירת מצרים, זכר איך נתן את כובעו
למשמרת בשמירת החפצים, תחב את הפתקית למכנסי הגברדין שלו וצעד
באיטיות למרכז הרחבה תוך שהוא סוקר בדקדקנות את השטח.
כשכמעט סיים ללגום מהסחלב החם שלו קלט מיד את המבט המכשף תקוע
למעלה, בוחן את נעלי העור היקרות שלבש. הוא החזיר אליה מבט,
מבטו החודר הצליח לחדור עד לנבכי נשמתה של שחורת העיניים עד
שלפתע החישה ידה אל בטנה כאילו כאב עז תוקף אותה והיא מיהרה
לסור אל שירותי הנשים הקרובים. נפוליאון הוציא את קופסת הכסף
מכיסו הפנימי, שלף מתוכה סיגריה ארוכה והדליק אותה במצית הזהב
שלו תוך שהוא מחייך חיוך ניצחון נוסף.
לעתים היה עייף מכדי לשחק את משחקי ההיכרות הראשונים. עוד
בצעירותו למד על עוצמת המבט, כך חסך מילים רבות למכביר. משנה
לשנה שייף את שיטותיו והצליח להפוך זאת לדרגת אומנות שאף
המרקיז דה סאד ודון חואן יחדיו לא חלמו להגיע אליה; מספיק מבט
אחד על מנת לדעת האם היא שווה את הטרחה... אולם האשה שלצדו,
שאיתה חי מזה שנים, הייתה מלכתו היחידה - ג'וזפין.
את ג'וזפין פגש על כרי הדשא באוניברסיטה בימי לימודיו
הפורמליים, סטודנטית מבריקה ללטינית שאהבה לקרוא בהפסקות שבין
שיעור לשיעור... תמיד הייתה מתיישבת לה על הדשא, מברישה את
שערה החלק, רוכנת לתיקה, מוציאה כריך וצוללת לעולמות אחרים.
במסיבות הסטודנטים הייתה תמיד המלכה הבלתי מושגת, אף גברבר לא
העז לאזור אומץ ולגשת אליה. תמיד הייתה רכונה על הבלקון, מביטה
על הרוקדים כשכוס המשקה בידה, מפטפטת עם חברותיה לספסל
הלימודים וחולמת בציפייה על האחד שיכבוש אותה כמו באגדות, יגיע
וייתן בה את המבט שיצליח לחלחל עמוק עד ללבה, ללא מילים, ללא
חיזורים, היא תדע מיד שהיא שלו והוא שלה.
בימי נעוריה ג'וזפין הרבתה להיענות לחיזוריהם של הבנים, אולם
כעבור שבוע או פחות הצעצוע התורני היה מאבד מקסמו והיה עליה
לחפש צעצוע חדש. מכיוון שהיא לא רצתה להמשיך ולשבור לבבות של
חתלתולים החליטה לחכות, לשבת ולחכות לאריה שלה, שאיתו היא תרוץ
בג'ונגלים, תשתכשך במים הכחולים בלגונה מדהימה תחת עצי קוקוס
ותחלוק איתו מגבת אחת; לאחר מכן שניהם יתנדנדו להם על הערסל,
היא תשחק בזקנו והוא יגרד לה בגב...
תלמידי הלטינית שבכיתתה היו ספונים תמיד בחדריהם, נוברים
ונוברים בין דפים ומילים ולא ממש עניינו אותה. ג'וזפין ציפתה
ל-Semana Santa, החג שבו תוכל לקבל חופשה קלה מלימודיה, לבקר
את אמה בדרום צרפת ולהעביר את זמנה עם חברי ילדותה מהכפר.
בלילה שלפני החופשה החלה לארגן את המוצ'ילה הכבדה שלה. באיטיות
ארגנה דבר קטן לתיק גדול, תיק קטן בתיק גדול, כמו בבושקות
קטנות אחת בתוך השנייה נערמה לה המוצ'ילה.
נפוליאון החליט להישאר במעונות וללמוד קצת למבחן למחרת ביחסים
בינלאומיים. הוא פתח את מחברתו, אולם הרעש מהקומה העליונה
הצליח להסיח את דעתו. עם קצה המטאטא דפק על התקרה, ומיד שמע על
כל נקישה שני רעמי כורסאות.
נפוליאון יצא למרפסת והתבונן למעלה אל חלון הסוררת...
ג'וזפין הייתה בדרכה להחזיר את בקבוקי הבירה שלה למכולת. היא
ניגשה לחלון ורוקנה את שאריות הבקבוק ישר אל פרצופו ההמום.
עלבון כזה לא יעבור בשתיקה, לא אצל טיגרה! הוא ניגב בזעם את
פניו, פתח בפראות את דלת חדרו והחל לעלות בסערה מעלה במדרגות
כשאוזניו אדומות מזעם. בקבוק הזכוכית שהיה אחוז בידה הענוגה
נשמט ונפל מידה, רעש הזכוכיות הקיצו ממשימתו והוא מצא עצמו
עומד פנים אל פנים אל מול עתידו.
דממה השתררה בין שניהם כשעיניה הירוקות הביטו בעיניו הרושפות,
אף אחד מהם לא פצה פיו, נפוליאון ניסה לחדור עמוק מעבר לקרנית,
אך שדה האנרגיה של המלכה לא אפשר שום תנועה...
נפוליאון התעשת ראשון, לחץ בנונשלאנטיות על כפתור המעלית וזרק
לה הבטחה:
"ארד לקנות לך עוד אחת..."
ג'וזפין חייכה את חיוכה הכובש, הנהנה קלות ונכנסה שוב לחדרה;
נפוליאון עמד המום, מתבונן מעבר לדלת הפתוחה בנערה המופלאה
שמסדרת את חדרה... כל דבר במקומו...
בלבו בערה אש להבה... אש אהבה.
"יקירתי, אני צריך לנסוע..." פנה אליה בתום הארוחה.
ג'וזפין הנהנה בהבנה. היא הייתה כבר רגילה למסעותיו. לעתים היה
נדמה לה כי זה היה הדבר שהחזיק אותם כל כך הרבה זמן יחדיו -
הפרידה הזמנית, חוסר הוודאות, המכתבים שגרמו לה פרפורי
התרגשות, הציפייה לשובו של הלוחם שלה...
"לאן עכשיו?" שאלה ברוך ועיניה מחייכות בחמלה.
"Jerusalem", ענה לה ללא היסוס.
אור ניצת בעיניה, את מוחה החלו לשטוף תמונות חיות מסיפורי
הברית הישנה, שאותם למדה בכפר בימי ילדותה.
"אני לא יכול לקחת אותך איתי..." מיהר להגיד, תוך שהוא קורא את
מחשבותיה. "יש לי עסק לא גמור עם מושל בית לחם", הוסיף
להצטדק...
"אני מקווה שאין לך תוכניות לכבוש גם את ארץ העבריים..." ענתה
באנחה.
"אני אביא לך את המתנה הכי יפה שאמצא שם", ניסה באופן שקוף
ופתטי לשנות את הנושא.
"טיגרה..." צמצמה עיניה תוך שהיא מרימה קולה מעט.
"זו נסיעת עסקים פשוטה, אין לך מה לדאוג..." השיב בביטול.
"אני כבר מכירה את עסקי המקרקעין שלך..." השיבה באנחה מנוצחת.
היא ידעה שאין טעם לנסות עוד להשפיע עליו, וכי ברגע שהוא מחליט
להזיז הר ממקום רבצו האש שבו תשרוף ותפורר לאבנים קטנות את כל
שבדרכו, אש להבה שהופכת נהרות זורמים לעננים...
"אני אצא מחר עם שחר..."הכריז, תגובה שגרמה לגבותיה התרומם.
"כן, ומי זאת שחר?!" שאלה, ספק ברצינות ספק בצחוק...
נפוליאון חייך, הושיט את ידו לג'וזפין ששמה ידה בכפו ושניהם
יצאו לטיול רומנטי בפירמידות לבקר את עינו של הורוס.
היה זה ליל ירח מלא, ג'וזפין הייתה ישובה על ספות הזמש
האדומות, מחפשת לעצמה תעסוקה שתסיח את דעתה מגעגועיה לאהובה,
שלחה ידה אל השלט העמוס בכפתורים קטנים שחיבר אותה אל העולם
והחלה לזפזפ בין הערוצים הרבים. "או, הנה חדשות מישראל", חשבה
לעצמה, יהיה נחמד לראות את שרואה אהובה. אמנם השפה המוזרה
שבקעה מהמרקע לא הובנה לה, אולם היא הצליחה להבין שמשהו רע קרה
- אמבולנסים, ניידות, פצועים, אנשים עם זקנים ופאות, ילדים
צורחים, המולה וזעם,
ובין כל הדם וניצוצות האש נח לו בשקט על הארץ, מוכתם בדם, כובע
מוכר,
כובע כחול רחב שוליים,
כובע מלכותי.