הולך בתחנה המרכזית החדשה. בדיוק סיימתי שיעור נהיגה מוצלח.
בכלל, כל היום היה בגדר מוצלח.
קמתי בבוקר בסביבות השעה 11 וצ'יטטתי עם החברה החמודה שלי
במחשב. מיד אחר כך אכלתי אוכל מצוין, שאמא הכינה. אורז עם
שעועית. אחד המאכלים היותר טובים שיש. המורה לנהיגה צלצל ואמר
שהוא בא לאסוף אותי מהבית ושאני לא צריך לנסוע עד אליו
באוטובוס, יותר טוב. השיעור עצמו היה טוב. המורה כמעט ולא העיר
לי, והשתפרתי יפה.

עכשיו אני הולך בתחנה המרכזית, איפה שהמורה הוריד אותי אחרי
השיעור. צריך לקחת אוטובוס הביתה, אבל התחנה נמצאת בצד השני של
הכביש. צריך לעבור מנהרה שחוצה את הכביש מתחת לאדמה על מנת
להגיע אליה. וגם ככה האוטובוס תמיד מאחר, ואין לי כוח לחכות
לו. אז אני פשוט אתחיל ללכת לכיוון הבית, יהיה מה שיהיה.
בדיעבד זו הייתה החלטה מעט מוזרה ומוטרפת, אך באותו זמן זה
נראה כדבר הנכון לעשות.

התחלתי ללכת על המדרכה כאשר ראשי מורם, משקפי השמש שלי על קצה
אפי וחיוך גדול על הפנים. מזג האוויר היה נעים יחסית לאוגוסט.
היה קריר ורוחות נשבו סביבי לכיוונים שונים, שהשתנו.
עברתי מספר רמזורים ומהר מאוד הגעתי לכביש הראשי, כביש ארוך
מאוד ומייגע. הסוף שלו לא נראה באופק, וזה די העכיר את רוחי.
בכל זאת, קילפתי את מכנסי הג'ינס שלי עד לברכיים, כדי שיהיה
נוח לצעידה, והתחלתי ללכת בקצב מהיר. איזה יופי, חשבתי לעצמי,
מזג אוויר טוב, צהריים נפלאים, שבאו אחרי בוקר נהדר, ואני הולך
את דרכי הביתה ברגל.

אך מהר מאוד החלה להימאס עליי ההליכה. לא עברתי עשירית מהדרך
וכבר משעמם לי. אז התחלתי לרוץ, להניע את הרגליים מהר יותר.
ככה לא ישעמם לי וגם אגיע הביתה מהר יותר. כשהתחלתי לרוץ,
רוחות חזקות נשבו ואיימו להעיף את משקפי השמש מפניי. שיערי
נמשך לאחור כאילו עבר פן. הריצה הייתה מהנה. גם שיפרתי את
הכושר הגופני ואת הבריאות וגם נהניתי באוויר הנפלא בירושלים
הגבוהה.
אך הרוחות התגברו והפריעו לי לרוץ. הרוח נשבה היישר לפניי
והאיטה אותי, גורמת לכך שכל צעד יהיה קשה יותר, גורמת לי
להתאמץ יותר. רוח חזקה כל כך, שפחדתי לרגע שתסחף אותי איתה. אך
אני המשכתי בדרכי, איתן כמו סלע. אותי היא לא תזיז.

עצמתי את עיניי לכמה רגעים ופרשתי את ידיי לצדדים. הרוח החליקה
מצידי גופי והרגשתי כאילו אני עף. כנראה שהרוח הבינה שהיא לא
תצליח להזיז אותי, וויתרה. כי פתאום היא הפסיקה. העור שלי
הצטמרר לרגע נוכח ההרגשה המוזרה. חום השמש פתאום הורגש יותר.
גם היא מנסה להכשיל אותי, לייבש אותי, לעייף אותי ולמנוע ממני
להמשיך. אך לא היום. היום אני אצליח. אני אמשיך לרוץ עד שאגיע
הביתה.

השמש לא ריחמה והכתה בי בכוח. קרניה החמימות והנעימות הפכו
להיות קרניים שורפות וצורבות. זיעה החלה לנטוף מאפי וסנטרי,
וחולצתי הפכה דביקה ונצמדה לגוף בצורה לא נעימה. ניסיתי מעט
להאבק איתה ולשחרר אותה מהגוף, אך ללא הצלחה. בסוף וויתרתי
והמשכתי בדרכי עם חולצה רטובה.
בלי מים, בלי מנוחה ובלי בגדים מתאימים לריצה המשכתי בדרך
הארוכה. נחישות פתאום הציפה אותי, נחישות שלא ידעתי לפני כן.
נחישות שקראה לי לסיים את האתגר ולא להפסיק, לא לוותר לעצמי.
אז בחריקת שיניים ובגוף נוטף זיעה המשכתי הלאה. חשבתי שאין מה
שיעצור אותי עכשיו. אני אסיים את מה שהתחלתי.

המשכתי לרוץ בהרגשה נהדרת, הרגשה של הצלחה. לא שמתי לב לכך
שהגעתי לאזור בנייה ושאבנים גדולות זרועות על המדרכה כאילו
תוהו ובוהו שלט במקום. מצד שמאל קיר, מצד ימין כביש סואן. בלית
ברירה המשכתי לרוץ, אם כי הזהירות, על שביל האבנים הלבנות. כל
אחת מהן איימה להכשיל אותי ולפגוע לי בקרסול. בזהירות אך
בנחישות לא עצרתי והמשכתי בדרך עד שהשביל נגמר. הבטתי אחורה אל
השביל וחייכתי לעצמי חיוך קטן, חיוך ניצחון. מצב רוחי השתפר אט
אט כאשר התגברתי על קשיים שונים. אך עם הזמן באה העייפות.
הנשימות החלו לכאוב ולצרוב את ראותיי. השתעלתי מעט. הרגשתי גוש
ליחה מפריע לי בגרון, ירקתי אותו החוצה והמשכתי לרוץ. לפני
הייתה ירידה גדולה. כמה שמחתי שראיתי אותה. ירידה תלולה בה
אוכל לרוץ כמעט ללא מאמץ.

ממש בדילוגים, בצעדי איילה בטוחים המשכתי על המדרכה הצרה. מביט
בהרים ובחורשות שמשמאלי, רואה איך הורסים אותם לטובת כביש חדש,
חבל עליהם. הירידה השיבה לי מעט מכוחי וממצב רוחי. אך כמו
תמיד, אחרי ירידה יש עלייה. כשהירידה הייתה תלולה, כך גם
העלייה. עצרתי לרגע למרגלותיה והבטתי בה. "זה הולך להיות קשה"
מלמלתי לעצמי. אבל המילים האלו והמבט בעלייה הפיחו בי כוח
חיים, נתנו לי רצון לעמוד מול האתגר ולגחך לו בפנים. חיוך קטן
התגנב לזווית פי, חיוך ציני. המשכתי לרוץ. צעד אחר צעד אחר
צעד. שרירי הרגליים שלי כאבו, ממש זעקו למנוחה. הריאות שלי
חסרו אוויר וניסו נואשות להחזיר מעט ממנו, פי יבש וכמה למים.
כל אלו רצו שאעצור, שאוותר. אך רק ראשי, רק מוחי רצה שאמשיך,
לא נתן לי לוותר, לא היה מוכן לקבל כישלון. הזיעה ניגרה בעיניי
וסימאה את ראייתי. את הדרך בקושי ראיתי, אבל המשכתי.

הגעתי לפנייה, פנייה שמובילה לעלייה נוספת, עלייה אחרונה
שמובילה הביתה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אם להיות מאושר על
כך שבקרוב אזכה להגיע הביתה או לבכות על העלייה הגדולה, שתנסה
אף היא להכשיל אותי, עלייה קשה מכולן. אבל אז, משב רוח מבורך
שהגיע משמיים דחף אותי קדימה וליטף את צווארי, ניחם אותי. משב
מרענן שדחף אותי להמשיך. לרגע עצמתי את עיניי והתענגתי על
ההרגשה הנעימה. כשפקחתי אותן שוב, הן הראו רק נחישות ודבקות
במטרה. כל צעד דרש מאמץ אדיר, כל נשימה איימה לקרוע את ראותיי.
אך המשכתי. העלייה הזו כל כך ארוכה, כל כך תלולה. כמו רץ
מרתון, מיליון פעמים כמעט נשברתי, כמעט וויתרתי, אמרתי לעצמי
שאין שום סיבה להמשיך וכמעט עצרתי. אבל לא. לא עכשיו שאני כל
כך קרוב.

ממש יכולתי לשמוע את השדרן צועק במיקרופון "והנה הוא מגיע
לישורת האחרונה!" כאשר הגעתי למישור, מישור של כ-50 מטר,
שבצידו השני נמצא הבית. בחיוך טיפשי גדול רצתי את הדרך בכל
טיפת כוח שנשארה בי. עם כל מטר של מדרכה האצתי את צעדי כשם
שליבי האיץ את פעימותיו. הגעתי למדרגות הבניין בו אני גר.
ניסיתי לדלג את המדרגות בקלילות ובחינניות, אך המאמץ היה קשה
מדי, והייתי צריך להיעזר במעקה כדי לטפס אותן. מתנשם ומתנשף
הגעתי לדלת. דפקתי 3 דפיקות חלושות וכעבור כמה שניות אחותי
פתחה את הדלת. בצעד כושל נכנסתי סוף סוף הביתה.

הרגשת אושר הציפה אותי. אני לא יודע למה, אבל הריצה הזאת מאוד
ריגשה אותי. אבל זו לא הייתה רק הריצה, זה היה מעבר לה. זה היה
האתגר שעברתי, המכשולים עליהם התגברתי בדרך. נגד רוח פנים קשה,
קוצר נשימה, שמש אכזרית, יובש בגרון, שרירים כואבים וזיעה
בעיניים- התמודדתי. אבל המכשול הגדול ביותר הוא אני. הדבר הכי
קשה היה לשכנע את עצמי להמשיך הלאה למרות כל הקשיים ולעמוד
במטרה שהצבתי לעצמי, מטרה שאין בה חובה. היה כל כך קשה לא
לוותר לעצמי ולהעביר את הרגל קדימה כדי לעשות עוד צעד, אבל
עשיתי את זה. התגאיתי בעצמי מאוד על שלא נשברתי. שמחתי את שמחת
הניצחון, הניצחון שלי... על עצמי.