גשם, כרגיל.
כל היום וכל יום יורד גשם.
לפעמים חזק כל כך שאי אפשר לראות כלום במרחק של מטר ממך,
ולפעמים רק טיפות קטנות ומעצבנות כאלה שאין למה לקחת מטרייה,
אבל בכל זאת יורד גשם.
כל השנה זה ככה, חוץ מיום אחד - יום שני הראשון בחודש מארס.
באיזה אופן לא הגיוני העננים יודעים שהיום יום שני הראשון
בחודש מרס - הגשם מפסיק, אין עננים בשמים וכל היום יש שמש.
לא כזאת של חמסין - פשוט שמש שמחממת ככה, ומוחקת לזמן קצר את
כל ימי הגשם והקור.
בדירה שלי, בבניין נמוך ואפור, יש עץ קטן בחצר עם המון עליים,
שלמרות כל הגשם והרוח נשארים על העץ כאילו הם דבוקים אליו.
כשעברתי לדירה שלי העץ כבר היה שם - קטן, חום, עם גזע אפור
והמון עלים.
שנאתי את הגשם, חיכיתי כל השנה ליום שני הראשון בחודש מרס,
לשמש החמימה שתגרום לי למצב רוח טוב לשם שינוי.
יום לפני, הגשם היה חזק במיוחד - כל האדמה הייתה בוץ טובעני,
שהסיכוי שהוא יתייבש עד מחר ואפשר יהיה לצאת החוצה נראו קטנים
מרגע לרגע.
ביום שני הראשון במרס - הסתכלתי החוצה מהחלון ולא ירד גשם!
האדמה הייתה מכוסה מים ובוץ - אין סיכוי לצאת החוצה.
לא היה לי אכפת - אני אשאר בבית ואיהנה מהשמש דרך החלון - היה
לי מצב רוח כל כך טוב כי לא ירד גשם.
הסתכלתי לשמים ו... מה?!
הצל של העץ הזה חסם את השמש - הוא כיסה כל קרן שמש שהייתה
מכוונת לחלון שלי!
מאז שנאתי את העץ הזה, לא יכולתי לסבול אותו, כל פעם שעברתי על
ידו הסתכלתי עליו בכעס.
יומיים אחרי היום ההוא הוא הצמיח פירות, ששבוע אחר כך התחילו
לנשור ולכסות את האדמה מסביב.
עכשיו כבר הסתכלתי עליו ממש בתעוב.
אף פעם לא סלחתי לו על השמש שהוא לקח ממני.
תכננתי בדיוק איך אני אכרות את העץ הזה ואתנקם בו אחת ולתמיד
על הצל והפירות הדביקים שהוא פיזר על האדמה בחצר.
לקחתי מסור והתחלתי לנסר אותו בגשם, לאט-לאט - כדי ליהנות מכל
רגע עד שהוא יפול.
רצית שזה ימשך כמה חודשים כדי להעביר את הזמן, כי יש מספיק זמן
כדי להפיל את העץ - עד יום שני הראשון במרס.
אחרי בערך שבועיים העץ כבר נפל - לא הצלחתי להתאפק.
כשראיתי את העץ ההוא - כרות על הרצפה, לא יכולתי להסתיר את
החיוך שלי.
לקחתי את העץ וחתכתי אותו לחתיכות.
רציתי להשתמש בהן כדי להבעיר אש בחדר שלי.
העץ הזה - עד הרגע האחרון לא הפסיק להרוס הכל - הוא רק הוציא
הרבה עשן ולא נדלק, והפירות שלו נשארו דבוקים לאדמה בחצר, כל
זה - רק כדי להראות שהוא לא ויתר עדיין.
נמאס לי מהעץ החתוך וזרקתי אותו ברחוב - הוא כבר יישטף לאנשהו
במבול הבא.
עכשיו, אחרי שנקמתי בעץ - נשאר רק לחכות ליום שני הראשון
במרס.
שוב, יום לפני, ירד מבול וכל האדמה הוצפה במים.
למחרת מיהרתי לחלון - הגשם נעלם כאילו לא היה אף פעם, אבל
האדמה בכל זאת הייתה מוצפת.
הסתכלתי בשמחה אל השמש - אבל היא הייתה מוסתרת לגמרי.
לא היו עננים - רק צל קטן וצפוף של עץ נמוך.

אולי עד שנה הבאה אני אנסה לעבור מכאן, למצוא איזה מידבר - עד
כמה שמידבר גשום הוא מידבר - ולהנות מהשמש ביום שני הראשון.