כולם כותבים שירים על עצמם.
כולם חושבים שהם הבודדים היחידים בעולם.
כולם מחפשים אהבה.
כולם מחפשים אושר.
כולם מחפשים הצלחה.
הרבה חושבים שהם נראים פחות טוב מאחרים,
ולכן בעצם הם לא מצליחים.
כולם אחר כך את אלוקים בסוף מאשימים,
ואפילו אם בו הם כלל לא מאמינים.
כולם מתלוננים, ואם לא בקול אז בתוך ליבם,
כולם פתאום נחמדים, כולם פתאום עוזרים
רק כשמתחשק להם או כשיוצא להם מזה משהו.
כולם שמים מסכה, חושבים שאחרים לא רואים אותה,
כי כולם כמעט לא שמים לב,
הם לא קולטים שבשביל להבין רק צריך לאמת להתקרב.
כולם מנסים להראות שהם שווים יותר מפרוטה.
כולם משחקים אותה קשים להשגה.
כולם כל היום מביטים במראה, חושבים שזה מה שמשקף אותם,.
תמימים, אינם יודעים שהם טועים,
עסוקים בלצחוק על טעויות של אחרים.
כולם מתחרים. מנסים להיות יותר יפים יותר טובים,
כשיופי וטוב לב אמיתי, אין הרבה היודעים מהו.
כולם עם שאר העולם את עצמם משווים
כולם רוצים יותר, לכולם אין זמן, כולם ממהרים.
כולם רוצים את של האחר.
כולם חושבים שהם צודקים.
כולם טועים הרבה, אבל רק מעטים מודים,
כולם עושים את עצמם צדיקים גדולים.
כולם כמעט שופטים וביקורת על עצמם לא נותנים.
כולם מחפשים כבוד. כולם רוצים הכל בחינם, מנסים על האחר
לעבוד.
כולם כמעט מהפנימיות מתעלמים.
כולם את המידות באדם שוכחים.
צנועה מבחוץ את אולי, אבל מה עם צניעות מבפנים?
כולם כמעט צבועים ואין בן אדם שלא שיקר בחיים.
כולם כמעט ברגע שקשה מוותרים, תמיד להרשים מנסים,
להיות עצמם שוכחים, להפסיד או לפספס הנאת רגע גורמת להם עצב,
מנסים לשמור על החיים על הקצב,
אך מה שאינם יודעים בעצם,
זה איך צריך לחיות את החיים.
כי כולם חושבים כמו כולם ואז כולם טועים יחדיו.
כולם חושבים...