בחמש בבוקר אני מתעורר.
מחליק החוצה בזהירות, וחורק שיניים כדי שהצליל הבלתי נמנע של
חריקת מיטת העץ הישנה לא יעיר אותה. קרן נאנחת קלות, ומצמידה
את הכרית אל חזה החשוף.
לעיתים אני חושב מה הייתי עושה בלעדיה. לפעמים נדמה לי שאני
יודע את התשובה, עד לרגע שהיא ישנה לצדי, אז כל התשובות פשוט
מתפוגגות אל תוך השיער הריחני שלה.

המחשב עדיין דולק, ואני מרשה לעצמי להתרווח על הכסא ולהמשיך את
הסיפור הישן שלי, את הסיפור הלא גמור שלי. רעשים מחדר האורחים
מחזירים אותי למציאות. תינוק בוכה ומשתנק לסירוגין.
אני מקווה שקרן לא תתעורר - בזמן האחרון היא חווה שינה קלה
במיוחד ומספרת לי על חלומות רעים שפוקדים אותה כל לילה. זה מזג
האוויר הזה, אני מסנן בשקט, איך אפשר עם מזג האוויר הזה?

אני נזכר בסיפורים שדודתי סיפרה לי על פינלנד, כשעוד הייתי
קטן. תמיד צחקתי כשתיארה דגים שמנים הקופצים מתוך האגמים,
שוחים נגד הזרם.
לפעמים, כשאני קם בלילות עם שיער פרוע משינה, אני מרגיש כמו
אותם חוקרי הארצות הסקנדינביות - שיער בהיר וארוך מתנופף
בפראות על סיפון אוניית עץ ישנה, מנפצת גושי קרח גדולים
השקועים בים קפוא.

השמש זורחת כאן משך שעתיים ביום והלילה הופך להיות חלק ממך.
הדיכאון, העייפות הכרונית, כאבי הראש - הכל עוטף אותך כמו מי
ים קפואים, ללא כיוון זרימה מוגדר.

במיטה בסוף המסדרון היא שוב חולמת חלום רע, אולי בבוקר תספר לי
עליו.
אולי במשך השעתיים המוארות הבאות, אנסה לגרש את הלילה מעליי
ולנחם אותה, במקום לשבת וספק לבכות-ספק להשתנק.