סיפור ציני לחג הפסח.

יום אחד לפני המון המון שנים, בקהילה יהודית קטנה בפולין,
הייתה מצה קטנה. אמה של המצה רקמה לה כיפה יפה ואדומה, ולכן כל
הכפר קרא למצה 'מצה אדומה'. יום אחד קראה האם למצה. "מצה
אדומה, קחי את סל המצרכים הזה לסבתך החולה בקצה היער. אל תרדי
מהשביל, ואל תדברי עם זרים, הגיעי כמה שיותר מהר לבית סבתך."
המצה הצעירה לקחה את הסל ויצאה לדרכה.

בעודה הולכת בדרך פגשה המצה מרור רגזן. "פסח שמח, מצה" אמר
המרור. "פסח שמח" ענתה המצה. "לאן מצה צעירה שכמוך הולכת דרך
היער?" שאל המרור "לסבתי החולה, להביא מזון ומצרכים כשרים
לפסח" ענתה המצה. "הו" התפעל המרור "ומה יש בסל?" שאל. "עוגיות
בוטנים כשרות לפסח (לאוכלי קטניות בלבד), מעט דבש וחמאה" ענתה
לו המצה. "וואו, חמאה? אפשר לטעום?" שאל. "כן, אבל רק קצת"
ענתה לו המצה. והמרור טבל את ידו בחמאה ואכל. "להתראות" אמר,
והוסיף "היזהרי לא לדבר עם זרים".

מצה אדומה המשיכה ללכת עד שפגשה חרוסת ביישנית. "פסח שמח מצה"
אמרה החרוסת. "פסח שמח וכשר" ענתה המצה. "מדוע מצה שכמוך נמצאת
ביער?" שאלה החרוסת. "אני הולכת לסבתי החולה, להביא לה מזון
ומצרכים כשרים לפסח" ענתה המצה. "אוו" התפעלה החרוסת "ומה יש
בסל?" שאלה, "עוגיות בוטנים כשרות לפסח (לאוכלי קטניות בלבד),
מעט דבש וחמאה" ענתה לה המצה. "ואו, חמאה? אפשר לטעום?" שאלה
"אפשר, אבל רק מעט, כי לא נשאר הרבה וסבתי אוהבת חמאה." ענתה
לה המצה. והחרוסת תבלה את ידה בחמאה ואכלה בתאבון. "להתראות"
אמרה והוסיפה "היזהרי לא לדבר עם זרים, וגם החמץ אורב ביער,
היזהרי ממנו".

המשיכה לה מצה אדומה ופגשה גפילטע פיש. "פסח שמח, מצה" אמר
הגפילטע. "פסח שמח" ענתה המצה. "לאן מצה צעירה שכמוך הולכת דרך
היער?" שאל הגפילטע. "לסבתי החולה, להביא מזון ומצרכים כשרים
לפסח" ענתה המצה. "הו" התפעל ההגפליטע "ומה יש בסל?" שאל.
"עוגיות בוטנים כשרות לפסח (לאוכלי קטניות בלבד), מעט דבש
וחמאה" ענתה לו המצה. "וואו, חמאה? אפשר לטעום?" שאל. "כן, אבל
רק קצת" ענתה לו המצה. והמרור טבל את ידו בחמאה ואכל. כלי
החמאה כמעט התרוקן כולו. "להתראות" אמר, והוסיף "היזהרי לך
מהחמץ, שאורב ביער".

מצה אדומה המשיכה ללכת, עד שהגיעה לקרחת יער שלא הכירה, שם
פגשה את החמץ. "שלום לך..." לחש החמץ בערמומיות. "שלום לך"
ענתה המצה התמימה. "מה יש לך בסל?" שאל החמץ. "זה לא עניינך"
ענתה מצה אדומה. "אבל אולי בכל זאת ספרי לי לאן את הולכת" אמר
החמץ. המצה סיפרה לו על סבתה החולה ועל הסל, ועל החמאה ועל
העוגיות והדבש, ואילו החמץ, שחפץ בלטמא את מצה הקטנה ואת סבתה,
הכין למצה מפה שתאריך את דרכה של מצה ביער, אבל אמר לה שמפה זו
היא קיצור דרך. ברוב תמימותה הלכה מצה אדומה לפי המפה, ואילו
החמץ, שידע לאן מועדות פני המצה (היה אינטרנט ביער), מיהר לבית
סבתה של מצה אדומה.

החמץ כמובן הגיע קודם לדלת הכניסה. הוא דפק על הדלת. "מי שם?"
נשמע קול חלש. "זאת אני, נכדתך" התחזה החמץ. ואז נשמע קולה של
סבתא: "מתחת לעציץ יש קופסא ובתוך הקופסא יש מפתח לדלת הכניסה,
היכנסי." איך שהחמץ נכנס, הוא טימא את סבתא ונעל אותה בארון,
לבש את בגדי הסבתא ונכנס למיטה כאילו הוא סבתא עצמה.

לפתע הגיעה מצה אדומה. המצה דפקה על הדלת. "מי שם?" התחזה החמץ
לקול סבתה של מצה אדומה. "זאת אני, מצה אדומה". החמץ אמר לה
להיכנס וברגע שהיא נכנסה, היא ראתה שמשהו מוזר אצל סבתא.
"סבתא, למה יש לך כל כך הרבה סומסום עלייך?" שאלה. "כדי שיהיה
כשר לאוכלי קטניות" ענה החמץ. "ומדוע את כה כהה?" שאלה מצה
אדומה. "כדי שיוכלו לאכול אותי בפסח!!!" החמץ קפץ על מצה אדומה
ורגע לפני שמעך אותה, נכנסו החרוסת, הגפילטע והמרור וגרשו את
החמץ ביד חזקה ובזרוע נטויה. מצה אדומה שיחררה את סבתא מהארון
וכולם ביחד אכלו עוגיות בוטנים כשרות לפסח (לאוכלי קטניות
בלבד!!!).