כשיוני היה בן תשע עשרה הוא מצא את עצמו בוקר אחד בחצר של
בנין שהוא לא זיהה. הוא אסף את עצמו מהאדמה, חלק אחרי חלק, הלך
לחזית הבנין והרים מבטו כלפי מעלה אל עבר הקומה השלישית מבין
ארבע. מחלון חדר האורחים הביטו אליו התריסים המוגפים, והוא
השפיל את מבטו. הוא שב לחצר הבנין וניסה לזהות את חלון החדר של
מירית, אבל מהמקום בו עמד לא יכל לדעת בוודאות או בכלל לראות
את המתרחש בכל אחד מהחדרים בקומה השלישית.

 את מירית הוא הכיר כחצי שנה קודם. היא עבדה שבועיים כמלצרית
בשיפודיה שהוא עבד בה, ואז עזבה, כי לא יכלה להמשיך, אבל הם
המשיכו להתראות ובמהרה נהפכו לזוג אוהב ובלתי ניתן להפרדה.
הקשר ביניהם היה חזק כל כך שלא עבר יום שלא נפגשו, וכמעט לא
היה לילה שלא היו ישנים יחד, בביתו או בביתה.
 היא לא עשתה צבא בגלל בעיות גב חמורות, שמנעו ממנה תנועה
חופשית (ודרשו ממנו זהירות מיוחדת במיטה) והסבו לה כאב רב.
בעצם העבירה את חייה כמו מכונית שהוצאו ממנה בולמי הזעזועים.
כל מהמורה קטנה בדרך הורגשה אצלה היטב. לקראת החורף הודיעו לה
הרופאים שהיא תאלץ לעבור ניתוח מסוים, קל לדבריהם, אם ברצונה
להמשיך לחיות את חייה ללא הפרעה וסבל. לקראת הניתוח עברה סדרת
בדיקות והיתה מקבלת תרופות על בסיס קבוע, אבל לבקשתה לא אושפזה
ואת הלילות העבירה בביתה. היא ויוני כבר יצאו יחד בסביבות
ארבעה חודשים, והוא היה מעביר ימים שלמים ברביצה לצידה, בשירות
לכל צרכיה, בייחוד כשהתרופות החלו להחליש את גופה. הוא היה
מגיע לחדרה, מספר לה דברים שקרו לו, מקשיב לה, מכין לשניהם
משהו לאכול ואז כוס קפה לקינוח, אלא שבאחת הפעמים נחלשה אחיזתה
בספל והקפה הרותח נשפך ממנו על פניה. יוני המבועת מיהר לעזור
לה, ניגב את הקפה, שטף את הפנים שלה במי ברז, אלא שהיה כבר
מאוחר מדי. כויה גדולה ומצולקת נמתחה מעינה השמאלית, במורד
לחיה ועד קרוב לזוית פיה, וימים ספורים לאחר ניתוח הגב שתוכנן
לה עברה הנערה גם ניתוח פלסטי בפניה, לתקן את העיוות החמור
שנוצר בהן. כל הזמן הזה היה יוני פוקד את מיטתה מדי כמה שעות,
לוחש מילות אהבה באוזנה ובעיקר תומך בה בשעה הקשה. אלא שמירית,
שהיתה הבחורה היפה כל חייה, ולפתע הושחתו פניה הנעימות,
העדינות, היתה זקוקה מלבד לתמיכה בעיקר למרחב מרווח כדי
להתמודד עם המציאות החדשה שעמדה בפניה. באחד הימים, בעת שהיה
מכרכר סביבה כהרגלו, נתקפה התקף והתחילה לצרוח ולצווח, שילך,
שיעזוב אותה בשקט. תחינותיו ונסיונותיו להרגיעה נתקלו בחומת
זעם מצווחת, ולבסוף יצא מחדרה. נסיונותיו הבאים פשוט נעצרו
בקיר אטום, אינו נשמע לדבריו האוהבים.

 פעמים אחדות כבר התעורר כהיום בחצר ביתה, לעיתים בחדר הכניסה
לבנין, לפעמים על ספסל בגן סמוך. בלית ברירה או אופציה טובה
יותר, גרר את גופתו המלוכלכת למרכז העיר, מרחק של רבע שעה
הליכה בערך. כל גופו כאב, כנראה כתוצאה משכיבה ממושכת על האדמה
הקשה, אבל ראשו היה צלול להפליא מלבד קול שדיבר אליו וידע רק
לשאול שאלות, לעולם לא להחזיר תשובות. 'איך (הגעת למצב הזה,
נתת לעצמך להדרדר)? למה (אתה עושה את זה לעצמך, זה מגיע לי,
מגיע לי)?'
מחוץ לחנות הסרטים הוא ראה את דקלה, שלמדה איתו בחטיבה. הוא
לא ראה אותה תחילה, איך יכל, פניו קבורות באדמה. אבל היא אותו
ראתה דווקא, וקראה אליו בנימוס, 'יונתן, מה שלומך? כמה זמן...'
.יוני הרים את מבטו, נעצר, וזרק 'היי' וחצי חיוך לעברה.
'אז מה קורה איתך?' שאלה, 'תגיד, איפה אתה עכשיו?'
'אני', יוני הפנה מבטו וניסה להחניק דמעה, 'בשום מקום'. הוא
נכשל. הדמעה יצאה-זלגה לה, בעקבותיה עוד אחת, מלווה במשיכת אף
ובאנקה חלשה. דקלה הביטה בו בהפתעה, ואז מבטה הפך למתנשא והיא
אמרה בזריזות: 'טוב, היה טוב לראות אותך, שיהיה לך יום טוב'.
היא החלה ללכת, משאירה אותו מאחוריה, חושבת לעצמה: 'פשוט בחור
מוזר, תמיד היה כזה'.
 הוא המשיך ללכת, מנגב את אפו אך מותיר את עיניו לחות, עד
שהגיע לרחוב הראשי, זה עם כל החנויות. הוא החל ללכת לאורכו,
לאט, מביט בחלונות הראוה ובוחן את האנשים שמסביבו בעיניו
האדומות, וניסה לחשוב. הוא לא הצליח. 'נתקעה לי המחשבה', חשב.
'אני פשוט לא מצליח לחשוב על דבר'. הוא המשיך ללכת, על פניו
עוברים זוגות מזדקנים וחבורות של ילדות או של ילדים שכנראה היו
אמורים להיות בבית הספר. השעה היתה תשע, למרות שעבורו היתה
יכולה להיות כל שעת אור אחרת, והבזק תמונה עבר בראשו, אלא שחלף
לפני שהצליח להבין מהו. בסוף הרחוב הרים את ראשו בכוונה לפנות
שמאלה, אך מיד קפץ אחורנית. זוג ילדות אשר ראו את הצעיר מזנק
לעברן, פרצופו מבולבל, נרתעו מעט אחורה וירדו לכביש על מנת
לעבור על פניו.
 הבזק התמונה חזר והופיע בראשו, הפעם בצירוף הכותרת 'ברור, מה
חשבת?' והוא מיהר להסתתר מאחורי מסחרית כחולה שחנתה שם בניגוד
לחוק. הקול שואל השאלות שב והופיע: 'למה (הייתי חייב לעבור
מפה, היא כל כך יפה)? האם (זה אפשרי, היא באמת פה)? איך זה
יכול להיות, מה עושים עכשיו?' הוא חצה את הכביש במהירות והתרחק
לעבר סמטה וכשהגיע אליה נצמד לקיר והביט לעבר הרחוב. היא לא
היתה שם. 'כמובן', חשב, 'היא לא פנתה, היא המשיכה ישר'. הוא
המשיך בסמטה שהובילה לרחוב מקביל לרחוב בו הלכה, פנה שמאלה
ועצר בפינת הרחובות, מביט אל המדרכה. שם ראה אותה הולכת
לעברו.
 שיערו הסבוך, בגדיו המלוכלכים ועיניו האדומות היו ניגוד
מוחלט לשערה הגלי המטופח, בגדיה האופנתיים והעיניים, העיניים
שלה, העיניים הבתלתי ניתנות לתאור במילים. הוא לא ראה אותה כבר
שנתיים, וכמה רצה לרוץ אליה, לחבק אותה בזרועותיו ולהרגיש את
חומה המוכר. וכמה שרצה כך חשש מהתוצאות של מעשה כזה. כשהתקרבה
אליו אחזה בו לפתע בהלה, והוא הצטנף במקומו, אוסף את ראשו
בידיו ומצמידן לחזו. הוא לא ראה אותה עוברת, וכל ששמע היה
צעדים רכים על המדרכה שהפסיקו לרגע ארוך לידו, ואז צליל דק של
מתכת הפוגעת בקרקע וקול הצעדים הממשיכים בדרכם. הוא חיכה מספר
שניות והרים מעט את ראשו. הדבר הראשון שראה היה נצנוץ שני
מטבעות של שקל שנחו לידו. הוא קפץ על רגליו ומיהר שוב אל
הפינה, והציץ מתוכה החוצה אל הרחוב. ברחוב היו שני זקנים שהלכו
בצד השני של הכביש, כמה ילדים שהלכו ועשו רעש גדול, ומוכר שעמד
מחוץ לחנות שלו, מחכה ללקוחות. אך אף בחורה לא נראתה ברחוב,
ובפרט לא יעל. הוא הביט מצד לצד, נרגש, לבו דופק בחזקה, ויצא
קצת יותר אל הרחוב. שום זכר לא נראה ממנה. אנחה נפלטה מגרונו
וצעדיו הופנו שוב לעבר הסמטה. שני השקלים עדיין נחו שם, והוא
שב והתיישב לצידם.

 בזמן שישב שם נזכר בימים אחרים, ביעל היפה, יעל המדהימה שלו.
בזמנים ההם לא הכיר את מירית, מירית עוד לא זרקה אותו, בתקופה
בה לא היה ישן בחצרות של אחרים, אפילו לא בחצר שלו עצמו. הוא
הרגיש איך גופו מתפרק, והכאב היה חזק מכדי שיוכל לשאת אותו.
 אבל התקופה בה היה יכול ללכת לחנות הקרובה, לפתוח את ארנקו
ולקנות בקבוק של אלכוהול, ואז ללכת לגן ציבורי נטוש, לשתות
ולחשוב, לשתות ולהפסיק לחשוב, התקופה הזאת גם עברה.
 עכשיו הוא צריך היה ללכת לאנשים ולבקש חמישה שקלים, 'לנסוע
הביתה לאשקלון, תרומות לחולי עגבת, תרופות להשתלת כליה'.
 מדי פעם עבר רחוב, שינה תחנת אוטובוס, החליף סיפור.
 כמה פעמים ניסה להתקשר למירית, אבל היא לא ענתה. כמה פעמים
בכה, ואחרי שירדה החשכה הלך וקנה בקבוק וודקה קטן, בקבוק טקילה
קטן, וכך הלך ברחובות, בקבוק בכל יד, שותה מאחד ואז מהשני,
לסרוגין.
 המשך הערב נעלם ממנו - את רובו העביר בלהתחיל עם בחורות
צעירות (להטריד, מבחינתן), ללכת בקו לא ישר ולהקיא על חלון
הראווה של מספרה גדולה ובעלת שם.
 כעבור שעתיים חזר הביתה וקרס על הדשא הפראי, הלא מטופח,
שבחצר. הוא לא זכר איך הגיע לשם, והיה מותש, ללא כח לקום אפילו
כדי להתפנות בשיחים.
 כשקם בבוקר, לא חזר אליו הקול בעל השאלות. לא היה לו שום ספק
היכן הוא, או מה היה הריח בתוכו התבוסס.