"חמש אחר הצהריים", אני מביט בשעון, "ליתר דיוק כבר חמש
וחמישה", אני שב ואומר למארחי, "אתה כבר צריך ללכת?", שואל
אותי הבן הצעיר באכזבה, "כן, מצטער אבל ממהר", אני עונה ומרגיש
מעט שלא בנוח, "הייתי אמור לשוב כבר חזרה, שני אנשים מצפים
לבואי", "אתה לא יכול להישאר עוד קצת?", שואלת אימו של הנער
בעודה מגישה לי כוס קפה, "לא, לא", אני עונה קצרות, "לא הפעם",
הקפה נלגם במהירות וטעמו של ההל נשאר בפי, אני נפרד בנשיקה
וחיבוק משניהם, זו השנה העשירית ברציפות בה אני מקפיד לבקרם,
עשור עבר מאז מותו של האב, אחת לכמה שבועות אני שב לביתם לראות
מה שלום משפחתו של חברי.

הליכה קצרה לעבר מגרש החניה, הרכב הישן מונע ואנחנו עם הפנים
צפונה, אני והרכב מצפינים כדי לפגוש שני אנשים.

הרכב מטפס בקלילות את העליה מעל ביתם של מארחי ומתחיל צובר
מהירות, הוא חולף את הרכס החלק המשקיף על המישור בו מתגוררת
המשפחה וצולל עם הכביש לעבר וואדי עמוק ויבש. הרכס  החלק מתאדה
מאחורינו באובך של סוף היום, והכביש ממשיך ומתעקל עד ליציאתנו
מהוודאי העמוק, אנו קרבים לפנייה, רגלי לוחצת על דוושת הבלמים
הרכב מאט ופונה בחדות שמאלה לעבר כביש 222.

אנחנו אוהבים את הכביש הזה, את מגע האספלט שלו, פעם בכמה
שבועות אנו משייטים לאורכו, 222 הוא אחד מאותם כבישים בודדים
שכמעט לא נראית בהם נפש חיה, למעט חמור או גמל עושים טובה מידי
פעם וחוצים את רצועת האספלט שלו.

הרכב עבר כמה גלגולים בחייו, חלקם קשורים לחברי, חלקם קשורים
לאירועים אחרים, למרות השנים אנו לא נפרדים.

אנו שבים ומאיצים, לשמאלנו חורשה של אשלים ואקליפטוסים
המסוככים על קבר השיח הלבן והנטוש של ביר עסלוג', בדים חצי
שקופים הנעים ברוח הערב מעטרים את המתחם, אנו חולפים על פני
כמה עליות מתונות ומספר פיתולים והמחוג מורה על מאה וארבעים.
זה מספיק בשלב זה.

"זה לא חושך / לא אור / זה הזמן לחזור", אהוד בנאי מתנגן ברקע,
השקיעה עונה לו ומשתלטת מסביב, "בוא הביתה / איש ציפור".

צבעים אדומים כהים מביטים בי מבעד לעננים ולאבק המדברי, חושך
עוטף אותנו באיטיות משני צידי הכביש. לקראת המחנה הצבאי החשכה
מנצחת באופן סופי.

בקצהו של האור הגבוה, היכן שהשחור והאור מתמזגים, נוצצות
מהופנטות למולי זוג עיניים צהובות, זנב שעיר של שועל קטן מזנק
בבהלה, מתנפנף בזקיפות ונעלם בשוליים השמאליים של הכביש אל עבר
חורבות העיר הנבטית העתיקה חלוצה, עיר שהייתה פעם גדולה,
חורבות המוכרים רק למי שמכיר. חברי, קודמי בתפקיד סיפר לי
ניסים ונפלאות על האוצרות החבויים תחת מבניה ההרוסים של העיר.
אבל גם אוצרות אלו, כמו חברי שמת, קשורים לזמנים אחרים. זמנים
עתיקים.

אהוד ממשיך: "האם ידעת שאז בשנת שמונים ושתיים / היו שבעה
ליקויי חמה ולבנה", שריקת הרוח החודרת מבעד החלונות הסגורים
נותנת לאהוד קונטרה. אני לוחץ עוד טיפ-טיפה על דוושת הגז
ומגביר עוד יותר את הקונטרה לאהוד. בשנת שמונים ושתיים הייתי
שש שנים בתפקיד, הייתי אז צעיר.

הרכב ממשיך לקפץ בסיבובים החדים, מפגין נאמנות לאוחז במושכות.
כפי שאמרתי אנו מהותכים כבר שנים, אני לא עוזב אותו, את הרכב.
מרחוק נראים אורות מהבהבים, אנו מאטים, כמה עשרות מטר לפנינו
נראה שמישהו הדליק את אורות האזהרה של הרכב, אני שוקל מה
לעשות, לעצור? אני מתקרב ומזהה מכונית וולוו ישנה, מכוסה כתמי
פחחות, לצידה דמות חצי שכובה חצי ישובה מתעמתת עם מה שנראה כמו
תקר בגלגל האחורי הקרוב לכביש, בד"כ אני פחות סבלני אבל הפעם
העיתוי והמיקום נראו מתבקשים.

פתחתי את החלון ועצרתי לצידו, "צריך עזרה?", "כן, כן, בשמחה!",
צעק הנהג וסימן לי להתקרב, שילבתי להילוך אחורי והחניתי מאחורי
הוולוו הישנה, השארתי את האורות דולקים וירדתי מהרכב בדריכות,
הבחור שהיה רכון על הגלגל האחורי הנהן לאות תודה בראשו, אמרתי
לו שאני הולך להניח משולש אזהרה מאחורי המרכבה שלי ומייד אשוב.
בדרכי חזרה ותוך כדילבישת האפוד האופנתי קלטתי שהאיש רוכן מעט
מוזר ליד הגלגל, מין ישיבה שכיבה, מוזר.

התכופפתי ועזרתי לו להניח את הגלגל הרזרבי במקום ולחזק את
הברגים, "קוראים לי דניאל", הוא אמר כשסיימנו להחליף את הגלגל,
"אלי", אמרתי ולחצנו ידיים מאובקות. "תצטרף אלי לקפה
וסיגריה?", שאל, "למה לא", עניתי.

דניאל שאל האם אוכל לעזור לו ולהביא את ערכת הקפה מתא המטען של
הוולוו, הנהנתי, טיפה לא מבין ושאלתי בהיסוס האם הכול בסדר?
הוא חייך ואמר שכן, נגשתי לדלת האחורית של הוולוו, וכשניסיתי
לפתוח היא נתקעה במשהו מתכתי, צעדתי חצי צעד לאחור ואז קלטתי
פתאום כסא גלגלים מונח פתוח מאחורי הרכב. מסוג הדברים שנמצאים
לך מול העיניים אבל פשוט לא רואים אותם, כי הם לא אמורים להיות
שם. "תזיז אותו קצת לאחור" צעק לי דניאל, "שלך?" צעקתי, "אתה
צוחק, לא רואים?", קיללתי את עצמי בשקט והבנתי למה בעצם נעצרתי
ולא שבתי במהירות לדרכי.

נערכנו לצד הכביש, הוצאתי את פנס החירום מהרכב שלי וסידרתי לנו
תאורה. "חיכיתי שתבוא" הוא אמר, חייכתי לעברו כאילו לא מבין,
"לא סתם תחושה של אדם במצוקה", הוא הוסיף וצחק בביישנות,
"וואלה, אז הינה הוא לפניך כוח החילוץ", ותוך כדי שאני מארגן
את התפאורה לקפה פלטתי לא מתאפק, "וזה מין איפה?", מעיף מבט
לאחור, "הכיסא?", הנהנתי, הוא המשיך בחיוך ציני מתנצל, "כמו
בפרסומות האלה ברדיו, חזרתי ממסיבה מאוחר בלילה, שתינו, אני
והחבר שלי רני, רני נהג ואני לא חגרתי. בצומת לא מרומזר לא
רחוק מהבית שלי נכנס בנו רכב מסחרי בצד של רני, רני חברי הטוב
נהרג במקום, כך לפחות סיפרו לי הורי ואני עפתי החוצה והנה
התוצאות", דניאל השתתק לרגע והמשיך, "התעוררתי אחרי כמה שבועות
במחלקה לטיפול נמרץ ולקח לי כמה ימים טובים להיזכר מה בעצם
קרה". "ואחר כך?", שאלתי, "אחר כך?, אחר כך היה החלק הקשה.
יותר מחצי שנה של שיקום ארוך, ארוך, שיקום שעדין לא נגמר", הוא
שתק לרגע והמשיך, "רק לפני כמה חודשים יצאתי מהשיקום בבית
לוינשטיין", "והתאונה מתי הייתה?", "לפני קצת יותר משנה".

"אתה זוכר משהו מהרגעים שלפני התאונה?", שאלתי, "לא הרבה, זה
היה כל כך מהיר, ברגע האחרון ראיתי את הוואן מתקרב לעברנו כמו
סרט בהילוך מהיר, האורות שלו סינוורו אותי ואז מכה רכה, אני
עף, מרחף ואז וחשכה", הוא שוב השתתק, לקח אוויר והמשיך "התמונה
הזו לא יוצאת לי מהראש, כלום לא קורה סביבי, דממה, חוץ מהוואן
שדוהר בטירוף ולא עוצר, ואז אני עף ואז שוב הדממה והחושך".

הוא הסתכל לעברי פולט עשן, "אתה לא ממש מבין על מה אני מדבר,
נכון?", "אולי רק קצת", אני עונה, "בהזדמנות תראה את אדפטיישן,
את הסרט, אולי ייפול לך האסימון יש שם שתי סצנות מהירות
שממחישות את העסק בצורה ברורה וחזקה", "אני מבטיח לשאול את
הסרט בספרייה", אמרתי. דווקא תאונות אני מכיר, מתוקף תפקידי,
חשבתי לעצמי.

"ומה עם בחורות?" שאלתי מעט בבוטות, הוא שתק ואז ענה באיטיות,
"אין עדיין, אין, לפחות לא הייתה לי אף אחת מאז התאונה", הסטתי
ראשי אליו במבט שואל, "אני לא מסוגל לראות אף אחת עולה עלי
כרגע", הוא חייך, "זו סיבה טובה", עניתי, "אני זוכר את החברה
האחרונה שלי, נפרדנו בלילה בו שתינו, בגללה בעצם שתיתי כל כך
הרבה, בגללה הלכתי עם רני לנקות ת'ראש, בדרך כלל אני הייתי
נוהג חזרה. באותו לילה בו נפרדה ממני, ממש לפני שעמדתי ללכת
והבנתי שזה סופי ואין דרך חזרה, היא החזיקה את ידי הימנית חזק
בין כפות ידיה ובקשה ממני להמשיך לחייך, אתה מבין שחוץ
מהרגליים שנדפקו לי גם הלב נמצא אי שם בפיגור של יותר משנה
אחרי המציאות שלא עוצרת".

הבטתי עליו בוחן את פניו בזהירות, לדניאל יש שיער ארוך וכהה
ותווי פנים חזקות, פנים בטוחות כאלו, עיניים ירוקות, נראה
שלמרות מצבו השביר נותר בו שמץ מאותה תמימות, אותה אמונה של
אנשים צעירים שחושבים שהעולם מונח לרגליהם. ואז הזמן מתגלגל
במדרון ופתאום הם לא שמים לב ואיכשהו החיים כובלים אותם בכל
מיני פינות לא צפויות, אבל משהו בתמימות החזקה הזו שלו פלש
לתוכי.

מזגתי לשנינו כוס קפה נוספת ובמקביל הדלקתי עוד סיגריה, שתקנו
שנינו, הוא צעיר, בשנות העשרים לחייו, אבל נראה היה שדניאל
מצליח לנתב את העולם עם המבט החודר הזה שלו. מוזר, אולי זה
בגלל הלילה?, אולי בגלל המיקום והסיטואציה הלא שגרתית? אולי
אני פשוט מחפש אנשים כאלה, עם כוחות ומבט כזה חודר, שנראה
כאילו הדרך ידועה להם? כן, איזה מגדלור בלילה סוער, איזה
אראגורן מלכם של אנשי הארץ התיכונה הגיבורים הנלחמים בשר האופל
והטבעות.

נעירה חדה של חמור אבוד החזירה אותי ישירות לשאיפת העשן
האחרונה מהסיגריה. לחצנו ידיים בחום ונפרדנו לשלום, סייעתי לו
עם הכיסא למרות שעשה רושם שהוא מסתדר לבד. הוא הניע ונסע,
קיפלתי את משולש האזהרה, הורדתי את האפוד ונכנסתי לרכבי, נסעתי
אחריו, נסעתי רגוע יותר. איטי יותר. הפעלתי שוב את המוזיקה.

אולי הוא האיש בגללו מיהרתי?

האפר והאבק של פוליקר ברקע, "לך הביתה עזוב את בית הספר / אמרו
שממך כבר לא יצמח שום דבר / אשה גדולה ואיש במשקפיים / ימשיכו
לרדוף עד הסוף עד אפר / ... ", בעוד הוא מתנגן ברקע נזכרתי
במשפטים האחרונים בשיחתי עם דניאל, הוא אמר תוך כדי מעיכת
הסיגריה ברצפה: "נכים המשותקים מהצוואר ומטה היו נותנים הרבה
להיות רק, אבל רק משותקים מהמותניים ומטה, אלה המשותקים
מהמותניים ומטה היו רוצים להיות נורמאלים, והנורמאליים היו
רוצים להיות ג'ין פונדה.", "ג'ין פונדה, למה דווקא ג'ין
פונדה?", שאלתי, "סתם, סתם, כי סופרמן זה כבר לא מה שהיה פעם",
"תגיד, ומה עם ג'ין פונדה?", שאלתי, "ג'ין?", "כן, מה היא רוצה
להיות כשתהיה גדולה?", "הממ, היא בטח חושבת על הזוגיות שלה ושל
טרזן וכמה חבל שטרזן נשאר לבד בג'ונגל, היא בטח חושבת איך היה
יכול להיות לה טוב איתו", ואני נזכרתי באיזה הולנדי שאמר פעם
שבארצם של העיוורים בעל עין יחידה יחשב מלך, ובטח לאותו מלך יש
מונוקל.

הגענו לצומת גבולות, מביט בשלטים, לשמאלי מעבר רפיח והישובים
העוטפים את הרצועה מדרום לימיני קורץ המרכז, טרם בדקתי את
האזור הזה לעומק, אפילו עבורי זה מעט רחוק, לצד תחנת האוטובוס
שניצבה כעשרים מטר מהצומת הבחנתי בדמות העומדת בחשכה.

האיש השני?

הדמות הסתובבה לשמע קולו של הרכב וסימנה בידה הימנית, עצרתי
לצידה והנמכתי את שמשת החלון, "כן?", "אתה יכול לקחת אותי לתל
אביב?", נשמע קול נשי, "למה לא", האשה עלתה והתיישבה, מלבד
מכנסי ג'ינס ירוקים והדוקים וחולצה ארוכה ודקה היא נשאה בידה
תיק בד קטן, היא התנשמה קצרות ואז שתקה.

בעודי חוזר לכביש עקפה אותנו מכונית באיטיות, נראה שהיא מזהה
אותו, "קשור אליך", שאלתי? "אני עוזבת אותו", היא הביטה אלי
בפנים סמוקות ויפות, יפות להכאיב, עטופות שיער שטני פזור.
"תודה שעצרת לי", חשתי במגנט שבין עיניה , "לשירותך תמיד",
עניתי, "קוראים לי ג'ין", היא אמרה לפתע, "ולי טרזן", השבתי
מופתע, "ג'ין פונדה?" שאלתי, "מה? לא, לא פונדה, רוקח כמו
השדרה", היא ענתה, "אה, לי קוראים אלי", חייכתי והושטתי את ידי
ללחיצה רשמית, "אלי כמו אלישע?", שאלה, "לא, אלי כמו אליהו",
השבתי ומיד המשכתי, "למה את עומדת כאן בחשכה לבדך", "אני לא
ממש יודעת, חברה טובה מחכה לי במרכז, אבל זה היה יכול לחכות
למחר, לבוקר, פשוט לא יכולתי להמתין יותר, הייתי חייבת לנוע
וטרם החלטתי לאן, פשוט חייבת", שתקתי, "סיפור ארוך" היא סיכמה.
במקומי.

מזה כמה שנים שאני מחפש מחליף, אם כי בימינו אפשרי גם מחליפה
חשבתי, הגיע זמנה של הפנסיה, להעביר את השם הלאה, אני רוצה
לכתוב ספר זכרונות ואחר כך למצוא לי מו"ל, למצוא מו"ל זו משימה
לא פשוטה.

"תגיד מר אלי", "כן ג'ין", הבטתי בה, "אחרי שקצת סיפרתי לך
עלי, וסליחה שככה אני חודרת לפרטיותך תוכל לאמר לי מה שם
משפחתך?", "תשבי", עניתי, "תשבי, אלי תשבי", הוספתי, "זה נשמע
כמו בונד, ג'ימס בונד", צחקתי, "מעולם לא חשבתי על השילוב
הזה", הגבתי, "לא יעזור, השם הזה שלך נשמע מוכר", "כן, מוכר
בקרב יודעי דבר", עניתי מחויך.

שוחחנו ארוכות, דיברנו על אנשים, פלירטטנו על רוחות ועל גשמים,
על מדבריות צחיחים וחלומות של ילדים, גוש דן התקרב לאיטו.
לקראת סופה של הנסיעה סיפרתי לה על דניאל, על האנרגיות שהוא
מקרין ונתתי לה את הטלפון שלו. "אם טרם נסגרת על כיוון יש לי
רעיון", אמרתי והסתכלתי בעוצמה בעיניה, "לכי אליו, דברי איתו
תפגשו ואז תחזרי אלי, נדבר", "על מה?", שאלה ג'ין, "עליך
ועליו", אמרתי והבטתי שוב בעיניה.

עצרתי את הרכב ליד בורסת היהלומים ברמת גן, לפני שנפרדנו אמרתי
לה: "את יכולה לרשום, אליהו תשבי, אני גר ברחוב הגלעדי שמונה
ברמת גן, תבואי לספר לי איך היה עם דניאל".

חשבתי שהיום יהיה היום, שני אנשים פגשתי אחרי רדת החשכה,
שניים, אך מחליף טרם נמצא. לעומת זאת שידוכים אני עדיין עושה
על הדרך, וגם זה סוג של נס בימינו.