שבעה

באמצע המקלחת הטלפון צלצל. וכשהטלפון שלי מצלצל, אני חייב
לענות, מחלה! וזה לא משנה אם אני מתקלח, מחרבן, מתעלס, או שומר
על הפינג'אן. אם יש צלצול - אני שם.
מעבר לכך, כשהטלפון מצלצל במצבים אבסורדיים, אם בזמן המקלחת,
אם בזמן שאני מנסה להשחיל את המפתח לדלת הכניסה, תמיד מתעורר
בי דחף לא מובן להספיק לענות, והרי ברור לכל בר דעת שזו משימה
בלתי אפשרית. היה איזה מרפי אחד שאמר על זה משהו קצת בדיוני
שנשמע לי הגיוני.

וכמו בכל פעם שמוצב בפניי האתגר לענות לצלצול המנדנד, סגרתי
במשיכה אחת את ברז המים, יצאתי בריצה לא אחראית מהמקלחת
והרטבתי את שפופרת הטלפון. דממה. מוות. מוזר, בכל פעם שהמשימה
מתפוצצת לי בפרצוף אני שומע צליל מקוטע ומייאש ואילו הפעם -
גורנישט.
"דוד עזרא מת"! הפתיע אותי קול מוכר מעברו השני של הקו.
שני דברים לא הסתדרו לי במוח: הראשון, למה (לכל הרוחות) אימא
שלי צועקת לי שדוד עזרא מת מבלי להכין אותי נפשית כפי שנהוג
לעשות לפני שמודיעים לך על מוות בטלפון. והשני, איך זה יכול
להיות? דוד עזרא? מת? לא שיערתי בנפשי שהוא יכול למות. זה דוד
עזרא, בן אדם שגורם לך לחשוב שיש טעם לבוא לפיקניקים המשפחתיים
בגן הירקון, בחור צעיר בן חמישים שיוצא כל בוקר לריצה של עשרה
קילומטרים בחוף הים, נשמה חיה ומשעשעת שמגיעה לליל הסדר עם ספר
בדיחות לא מצחיקות מימי הפלמ"ח, הדוד האהוב עליי.

"סליחה", הפריעה לי אימא להיות עצוב. עכשיו היא באמת בלבלה
אותי, מה סליחה, מה?
"על מה"? שאלתי.
"שאמרתי לך ככה בהפתעה. בדיוק כשעמדתי לנתק אתה ענית, חשבתי
שכבר לא תענה וכשענית לא ידעתי מה לעשות, אז יצא לי מת, אני
יודעת שאהבת אותו מאוד ושהייתם בקשר טוב, גם לי זה בא בהפתעה,
אבא שלך בכלל הרוס, היה לו התקף לב..."
"היה לאבא התקף לב?!" אוי אברוך, אמרתי בלבי.
"לא! לא! לא! לא! לא! לא לאבא, חס ושלום, לא! לדוד עזרא, לדוד
עזרא היה התקף לב, הוא קיבל אותו באמצע ריצה המסכן, זיכרונו
לברכה".

התחיל להיות לי כבד. מת... סליחה... הפתעה... לנתק... אהבה...
קשר...  הרוס... התקף לב... חס ושלום... מסכן... זיכרונו
לברכה...

"אימא, כדאי שננתק, מצטער". הייתי חייב לסיים את השיחה לפני
שאני מקיא. לא מגועל, מכבדות.
"אתה תהיה בסדר?" היא הבינה אותי, כמו אימא.
"כן, אל תדאגי, מחר הלוויה?"
"כן מתוק, תבוא אלינו מוקדם בבוקר, בסדר?"
"או-קיי, ביי", ניתקתי. עמדתי ערום מעל שלולית מים שכאילו מנעה
ממני לבכות. רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי. רציתי להקיא, אבל לא
היה לי אומץ. רציתי להמשיך את המקלחת, אבל התביישתי.

זה לא המוות של הדוד עזרא שערער את המציאות שלי, למוות אני
רגיל עוד מימי הצבא. זו השתלשלות האירועים שבלבלה אותי. שיחת
הטלפון שלא הייתה אמורה להתבצע בקריאה ראשונה, משפט המחץ של
אימי שלא היה במקום, יובל שהסתיים, בקשת מחילה לא מובנת, התקף
לב שלא היה, תריסר מילים אפלות ולא מובנות, בכי שלא פורץ,
בחילה שלא מגיעה לידי מיצוי, מקלחת שלא נראית הגיונית, ועירום.
עירום מוחלט, ערירי ורטוב בלילה לח.

ההלוויה הייתה צנועה ועצובה, כמו שצריך. אני בכיתי קצת, אבא גם
(בכל זאת, אח שלו מת). אימא לא בכתה, ספק אם הייתה עצובה. היא
לא אהבה את הדוד עזרא, תמיד אמרה עליו שהוא קופצני מדיי. וצדקה
כשאמרה זאת, אך זו לא סיבה לא לאהוב בן אדם. חוץ מזה, מה היא
רוצה? הוא פולני. יש פולנים קופצניים ויש פולנים ישנוניים.
הדוד עזרא השתייך לקבוצה הראשונה. אימא שלי גם פולנייה, אבל
נשים פולניות לא משתמעות לשתי פנים.

מההלוויה הלכנו לבית של הדוד עזרא ברחוב אנטוקולסקי לשבת שבעה.
ביום הראשון כולם דיברו עליו טובות, ביום השני הסתכלנו
בתמונות, ביום השלישי התחלנו ממש לצחוק. אני אישית חשתי שככה
הדוד עזרא היה רוצה, שנצחק על חשבונו אחרי שימות, לכן הפסקתי
עם הבכי מייד אחרי ההלוויה. בימים הבאים של השבעה סתם רצינו
הביתה.
ביום השביעי הגיע איש מבוגר מאוד בחליפה ועניבה, מכובד בדרכו,
שהציג את עצמו כעורך דינו הבלעדי של הדוד עזרא. הוא השתתף
בצערנו ולחץ לכולם ידיים, שתה כוס תה וביקש ממני לסור למשרדו
בבנייני התאומים ברמת גן מייד לאחר השבעה. אני? מה לי ולמשרדו?
בנייני תאומים? יש לנו בארץ בנייני תאומים? ברמת גן?
"כן, יש ויש", אמר והמשיך כבודו: "הייתי רוצה לעבור אתך על
הצוואה שהשאיר אחריו הדוד שלך, אתה הוא היורש העיקרי."

ירושה

הדוד עזרא הותיר אחריו דירה בת שלושה חדרים (בטאבו כן?), ווספה
עם סירה (מקרטעת כן?), קצת חסכונות (מתחת לבלאטות כן?) וחנות
ספרים יד שנייה שלא ידעתי על קיומה.  
הוא לא התחתן מעולם, אף על פי שהיו לו המון חברות לפושטק, וגם
צאצא לירושה לא היה לו, לכן מצא לנכון להעביר את כל הונו
לאחיינו המועדף - קרי אני. במכתב הצוואה כתב שזו תהיה התחלה
נאה בשבילי, מאחר והשתחררתי לא מכבר מהצבא. "נכסיי ישמשו לך
כעוגן בהפלגה הארוכה שלך בחיים מקוללים שכאלה", כתב בהומור
המיוחד לו. מוזר, נדמה כי הוא ראה את קצו קרב אליו, אחרת איך
יכול היה לדעת שימות כל כך בסמוך לשחרורי מן הצבא? בכלל, הכתה
בי העובדה שהוא כתב צוואה. לא מתאים לו לדוד לחשוב על מותו
שלו. אם הייתם מכירים אותו הייתם מבינים על מה אני מדבר. עורך
הדין שלו הסביר לי שכיום, כתיבת צוואה היא דבר של מה בכך.
וכשרצתי עם החדשה המרעישה הזו לאבי, הוא סיפר לי בחוסר חשק שגם
הוא כתב צוואה לא מזמן, וכך סתם את הגולל על הלם התרבות שנפל
עליי.

ירושה זה דבר מדליק. לא נעים להודות, אבל זה כיף לקבל בבת אחת
מלא דברים שלא שייכים לך ושלא עבדת עבורם, עם כל העצב והיגון
הנלווים. תודו, לא איכפת לכם אם תתפגר איזו דודה מלוס-אנג'לס
שראיתם פעם אחת כשהייתם בני ארבע, תשאיר לכם מלא מתנות שבמקרה
הטוב יועילו ובמקרה הרע לא יזיקו.
עכשיו, למען הבהירות והמצפון השקט: אני לא שמח שהדוד עזרא מת.
לא ולא! אבל אם כבר הוא מת, מת! אנשים מתים, באים והולכים,
מעפר באת ולעפר תשוב, אם כבר - אז כבר. הדוד עזרא אהב אותי
והחליט להשאיר לי את מה שנשאר ממנו, ראה בי ממשיך דרכו אם
תרצו. יפה עליי הידיעה.

אבל מה אני עושה עם כל מה שהשאיר לי הדוד? מייד כשסיפרתי
להוריי שאני עובר לדירה חדשה ומרווחת ברחוב אנטוקולסקי, הם עשו
לי פרצוף שהודיע לי שהנכס עובר ישירות אליהם. אני יכול לריב
אתם על כך, אחרי הכל הדירה שייכת לי על פי חוק, אבל אני לא
משתייך לקבוצת האוכלוסייה שמפתחת ריבים ומרחיבה שסעים עם
משפחתם בעקבות ירושה.
ווספה? אין לי רשיון לאופנוע ולמען האמת, אני פוחד מאופנועים
לפחות כפי שאני פוחד מסרטן. ככל הנראה אמכור אותה לאיזה קשיש
תורן שרוצה לחזור לימי נערותו, אם בכלל יסכים לקנות אותה.
מה שנשאר לי זה החסכונות, שהם לא רבים (על פי מפת המרצפות הלא
ברורה שדודי צירף אל הצוואה, לא אמצא שם פרוטה), וחנות ספרים
מעופשת ברחוב אבן גבירול בסמוך לכיכר רבין.
נשארה לי חנות ספרים, יד שנייה. ואם נדבר ברצינות, אז יד
שלישית, רביעית ואף חמישית.
האכזבה - בלתי נמנעת.

מעניין שכל השנים לא ידעתי על חנות שכזאת, אולי בגלל שאני לא
סובל ספרים. בכל פעם שהוריי רק הזכירו את המילה "ספר",
התחלחלתי בקרבי וזעקתי מעמקי נשמתי. אני אוהב לכתוב, בעיקר מדע
בדיוני, אבל לפתוח ספר, לזה אני לא מסוגל. הדפים היחידים
שיסתירו את פניי לפני השינה הם אך ורק חוברות קומיקס וגם הן
התחילו להימאס עליי. אני, תנו לי רק לשבת מול המחשב ולעשן
סיגריות, ואני אהיה מרוצה.

מסתבר שהדוד רחש אהבה אמיתית לספרים ישנים. כמה שיותר ישן - כן
ייטב, כך הבנתי משיחה שלאחר אכזבה עם אבי, בישבנו על המרפסת
ביום שבת קייצי אחד.
"נו מה? אתה לא רוצה לבדוק מה עם החנות הזאת"? זרה הוא מלח על
פצע שכמעט הגליד.
"בחייך אבא, עזוב, מה יש לי לחפש שמה? מקסימום אני אמכור אותה
למישהו שרוצה לפתוח פאב וזהו..."
"פאב?" גיחך אבא, "זה בקושי מחסן, פאב אתה רוצה לפתוח שם? חוץ
מזה, אתה לא חושב שהדוד שלך ייעלב אם תהפוך את חנות הספרים שלו
למאורת סקס? אין לך מושג כמה הוא אהב את החנות הזאת...".
"אולי תפסיקו כבר עם אתה לא חושב ואתה כן חושב! הוא לא ייעלב
ולא נעליים, הוא מת. ואם כבר אתה שואל, אז אני בטוח שהוא ישמח
לדעת שחנות הספרים האהובה שלו הפכה להיות 'מאורת סמים', או איך
שאתה לא קורא לזה".
"מאורת סקס, אבל לא משנה..." הוא עקץ ופייס אותי בו זמנית.

לא הייתי צריך להתרגז ככה. בכל זאת, הוא רוצה אך ורק בטובתי.
אבל מה אעשה? מעצבנת החנות הזו. ספרים יד שנייה, זה חוקי בכלל?

לאן שלא אפנה, ההורים שלי לא יניחו לי בעניין החנות, עד אשר
אמצא פתרון, שיהיה נוח להם כמובן.

"נו, אז מה אתה רוצה?" שאלתי, עדיין תוקף שלא בצדק.
"מה אני רוצה? לך, תפתח את החנות לכמה ימים, תראה מה העניינים,
אולי המקום ימצא חן בעיניך. מקסימום תכנס איזו מיידלע לקנות
ספר, אולי סוף סוף תמצא אהבה..." קרץ והמשיך לקרוא 'הארץ'.

אהבה

חנות קטנה ולא מטריפה. קומפקטית, נכנסת בקלות לכיס הלא מנוצל
של הכסף הקטן בג'ינס שלי. מרופטת, מעופשת, מיובשת, מאובקת,
מנופטלת להחריד. מטומטמת! חנות מפגרת! קורי עכבישים צרים עליה.
עיניה עצומות, אוזניה פקוקות, אבק ספרים דחוס בפיה. מתעלמת
מהתנועה המודרנית הסואנת מחוצה לה. כיקה עייף היושב על ספסל עץ
מול אנדרטת רבין ומסרב להרפות, לא סולח ולא שוכח. רוטן על מה
שהיום ומה שלשום ומה יהיה.

כשנכנסתי אליה מיד נהיה לי חשק לסיגריה. הדלקתי אותה כמו חייל
ששובץ בעמדת שמירה הכי משביזה, עישנתי אותה כאילו היא זו
שתעביר את השעות המתות של השמירה. אולי, ייחלתי בנפשי, כשאסיים
את הסיגריה, אשליך אותה על הרצפה, ככה בלי לשים לב, אותיר אותה
בוערת. בין כל תלי הספרים הללו, בחמימות אופטימלית שכזו, הבדל
הקטן ימשיך לבעור יפה יפה. הוא לא יתאפק, לא טוב היות הבדל
לבדו, הוא ימשוך אליו איזה ספר טיולים לא עדכני ויבעיר גם אותו
יפה. כעת זה כבר ברור, דרושים עוד ספרים בכדי להפוך את הדליקה
הזעירה לשריפה ממש יפה.
תופעת העדר לא תאחר לבוא - כמיליוני אזרחים נאצים המאמינים
לאידיאולוגיה מופרכת, יירתמו כל הספרים בחנות לטובת טקס השריפה
של עצמם. אני אעמוד מן הצד ואבהה ללא ניע באש המאכלת הכל. אש
המושכת כל מבט. איך שספרים בוערים יפה...

"סליחה?" קטעה לי את הפנטזיה נערה מאוד יפה שנכנסה לחנות,
אפילו ילדה. איך לא שמתי לב?
"כן בבקשה!" אמרתי בטון של מוכר ספרים. מאיפה זה בא?
"יש לך אולי ספרים של דן בן-אמוץ במקרה?" נזכרתי במה שאבי אמר.
אולי היא האהבה?
"דן בן-אמוץ? לא... כלומר, אין לי מושג", התחלתי להתרגש. מי זה
דן בן-אמוץ בכלל?
"כלומר", המשכתי, "אין לי מושג כי זה היום הראשון שלי כאן, אני
חדש פה בחנות. אבל את יכולה להשאיר מספר טלפון ואני אברר ואז
אחזור אלייך בתשובה, אם זה בסדר מבחינתך..." רגליי החלו לשקשק
באמת. האם היא תבלע את הפיתיון?

היא חייכה אלי מתוקות. מבלי שתאמר מילה הבנתי שהיא מחשבת
בליבה: "מוזר, אבל חמוד".
ואז רשמה את מספר הטלפון הסלולארי שלה על פתק קטן שהגשתי לה
ויצאה רגועה מהחנות, השאירה אותי לחוץ.    

הסתובבתי בין מדפי הספרים הגבוהים כתולעת ספרים עצבנית, נחוש
בדעתי למצוא ספר של דן בן-אמוץ. לקוח נכנס באמצע, אמרתי לו
"סגור!". הטלפון צלצל, נתתי לו לזעוק. שני ילדים באו להתרים
כספים, התנצלתי ונעלתי אחריהם את דלת הכניסה. פתאום נהיה שקט.
רחוב אבן גבירול הוא רחוב מכוער ארכיטקטונית, מזוהם אטמוספירית
ומחריש אוזניים. ואילו בתוך החנות, כשהדלת סגורה - שורר שקט
קסום של ספרייה. לראשונה מצאתי חן בחנות המשומשת הזו. השקט
הצליל את דעתי וגרם לי לטלפן אל אבי בכדי לשאול אם "יש מצב
למצוא כאן ספר של דן בן-אמוץ?"
"הופה'לאך! אני רואה שמישהו התחיל להתעניין בספרים אה?" התנצח
ממשרדו במרומי מגדלי עזריאלי.
"עזוב אותך אבא, אתה יכול לעזור לי או לא?" דחקתי בו.    
"שמע, כעיקרון דוד שלך תיעב את בן-אמוץ הזה, אבל אני בטוח
שתמצא שם משהו, הוא היה די פופולארי בעבר, חייב להיות שם
משהו".
"או-קיי, ביי!" ניתקתי את השיחה וחזרתי לחיפושים.

ספרים רבותיי ספרים! ספרות מקור, ספרות מתורגמת, מותחנים,
מגזינים, מדריכי טיולים לאירופה, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה
(קראתי אותו! באנגלית), ספרי קודש, ספרי בישול, ספרי
פילוסופיה, אנציקלופדיות, אטלסים, ספרי ילדים, רומאנים מלוקקים
עם תמונות, איך לחיות טוב יותר, איך להיות עשירים יותר, איך
לעשות חרוזים, איך לשפר את הביצועים, איך לעשות מה, קח עכשיו
ספר טוב - שם וודאי תמצא על מה לחשוב.

במהלך החיפוש הבלתי נלאה הסתבר לי שהחנות של הדוד (שלי...)
גדולה משחשבתי. או שפשוט הרגשתי קטן אל מול כמות אדירה של
ספרים שרובם גדולים ממני בכמה עשרות שנים לא מבוטלות.
במדף הביוגרפיות מצאתי ספר של דן בן-אמוץ. ביוגרפיה עליו מאת
אמנון דנקנר, מי שזה לא יהיה.
כל כך שמחתי, הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי את המספר של
הנערה שלא כתבה את שמה. אחרי שישה צלצולים מורטי עצבים ענה לי
גבר ישנוני שאמר לי שטעיתי במספר ושלא מתקשרים בשעות כאלה
לאנשים. צודק, השעה הייתה שתיים בלילה, איך שהזמן עף...
בכל זאת, האכזבה - מתבקשת. ננסה שוב מחר, גמרתי בלבי.

אם לא לדבר אתה, לפחות אדפדף בספר שהיא אוהבת, הצעתי לעצמי.
פתחתי את הספר ולאפי הגיע ריח מוכר. קירבתי אותו אל פניי
והרחתי אותו מקרוב, נעים משהו. הרחה ענווה הפכה לרחרוח פולשני.
רחרוח פולשני הוביל להסנפה נרקוטית. מה קורה לי? סגרתי את הספר
בעוצמה רבה ונהדפתי לאחור על ידי אותו ריח מוכר. דפדפתי במאות
דפיו בצמוד לאפי ורוח קרה ליטפה את פניי, אבק דק השתובב
בנחיריי, ניחוח המקביל בעוצמתו לריח מאפה יום שישי הרטיט את
חושיי, דמעות עמדו בעיניי. זה הריח של הדוד, הדוד האהוב. ריח
הספרים נדבק אל בגדיו. אל הריח הזה נמשכתי בילדותי.

פתחתי את דלת החנות ואפשרתי לרוח קיץ נעימה לחדור פנימה, כמהתי
לאוויר צח. הלילה הביא עמו שקט מרגיע לרחוב המואר בניאון צהוב.
מכונית מזדמנת עברה מעת לעת על האספלט, שמרה על חומו, הזכירה
לו את תפקידו. הבטתי בכיכר העיר ונזכרתי בשבוע הספר אליו גרר
אותי הדוד מדי שנה. ההליכה בין הדוכנים הרגישה לי כמו סצינה
הזויה מברית בין הבתרים. רק נוכחותו של הדוד נעמה לי ועידנה את
הסבל.

את המשך הלילה הבלתי צפוי הזה העברתי בקריאת ספר. דמותו של דן
בן-אמוץ, כפי שהצטיירה בביוגרפיה, עניינה אותי והפכה עבורי
עמוד אחר עמוד. שמות לא מוכרים הפכו לחבריי משכבר הימים. מלאכת
הקריאה נראתה לי הגיונית וחסרת תחליף.
ומבלי להודיע מראש, באמצע הספר, הגיע הבוקר. שמש קופחת,
אוטובוסים מזהמים, שורת חנויות ללא קצה, מכוניות ואופנועים
למכביר, פקידי עירייה מנומנמים, דוכני פלאפל משומנים, צפירות,
צעקות ויללות חסרות פשר. כולם חזרו לסורם כאילו לא הפיקו את
לקחי האתמול. או שמא טוב להם במלחמה תמידית.
כך או כך, חנות הספרים הקטנה שלי הייתה לי למקלט בתוך כל
המהומה.

ולפתע נזכרתי, עכשיו זה רגע טוב לטלפן לנערה מאתמול, אולי הפעם
אזכה לדבר אתה. אבל לא, שוב אותו הגבר, הפעם ערני, שכח משיחתנו
הלילית, העמיד אותי על טעותי בשנית, התנצל. כנראה שהיא לא תהיה
המיידלע המפורסמת של אבא. לפחות אני יודע מי הסופר האהוב עליה,
גם זה משהו.

עייפות לא הייתה בי, גם לא רצון לברוח. ובמהרה מצאתי את עצמי
משוטט לאחר אכזבה בין מדפים, הפעם עם סימפאטיה סמויה. ספרים -
ספרים - ספרים - סופרים - ספרות - ספר. במדף ספרי המקור הבחנתי
בספר של עמוס עוז, זכרתי אותו, שמו הוזכר בביוגרפיה.
מיכאל שלי. כתוב בלשון נקבה. כתוב להפליא בלשון נקבה. איזה
דיוק, איזו רגישות, כל כך הרבה ניסיון חיים, סיפור אהבה. איזו
אהבה...