בתוך המקרר שלי שוכן לו איש קטן. הוא מתגורר לו בנוחות יחסית,
בינות לבקבוקי הגולדסטאר שעל מדף הדלת. בכל בוקר הוא קם לנוף
פראי של חצי בקבוק קולה וכמה שיירי מזון המדיפים ניחוח אביבי.
כיף לאיש הקטן שבמקרר שלי.
בלילות, במיוחד כשמאוחר ושקט, האיש הקטן נהיה צמא מאוד.
איך אני יודע את כל זה?
בגלל ששלשום בלילה שכבתי במיטה, והיה מאוחר, ולא נרדמתי, ואז
שמעתי את האיש של המקרר שלי קם, ושותה.

בגלל שבבוקר בדקתי וראיתי שכל מה שהיה במקרר עדיין שם, הבנתי
שהוא שותה את המים של הקירור, ומונע אותם מלהפוך לקרח שיצטבר
בתוך הפריזר ויקפיא לי את הכל שם.
ואז אני אצטרך להפשיר את זה, ולנקות אחר כך, סיפור שלם.
מעניין אם הוא עובד בחברה של המקררים, והתפקיד שלו הוא לגור
במקרר שלי ולמנוע ממנו לקפוא, כדי שאני אהיה מרוצה ממנו.
מהמקרר כאילו, לא מהאיש. על האיש הקטן אני לא אמור בכלל לדעת,
אז בטח שאני לא אמור להיות מרוצה ממנו. איך אני אמור להיות
מרוצה ממשהו שאני לא אמור לדעת שהוא קיים?
לא משנה, אני סוטה מהנושא.

אמרתי שגיליתי את זה שלשום בלילה. אבל אז הכל היה בגדר
תיאוריה. אתמול בלילה, כשהיה כבר ממש מאוחר, הלכתי למקרר לשתות
קולה, ואז כששתיתי שמעתי שוב את הקולות של השתייה. בהתחלה
חשבתי שאולי בכל זאת אני הוזה, או שזה השכן שלי שותה ואני שומע
אותו, כי הקירות ממש דקים בין החדרים, ושומעים כמעט הכל. אבל
זה לא היה השכן שלי, כי הקירות לא עד כדי כך דקים, וחוץ מזה
שהשכן שלי בצבא בכלל. אז הבנתי שזה חייב לבוא מתוך החדר שלי,
הקולות של השתייה, והקשבתי להם טוב טוב, והייתי בטוח שהם באים
מתוך המקרר, הקולות. ואז נזכרתי שוב באיש הקטן, וחשבתי לעצמי
שהוא לא ממש מנומס. כי מה זה לשתות ככה בקול רם בחדר שלי? יש
כללי נימוס. מצד שני, אולי בגלל שהיה ממש מאוחר בלילה, הוא חשב
שאני כבר ישן ואז אני לא אפתח את המקרר ואז הדלת תישאר סגורה
ואז אני לא אשמע אותו שותה ואז זה בסדר ואז... אולי.

בכל אופן, נתתי למחשבה שלי לזרום עם טיפות הקולה. המחשבה שלי,
שמאומנת בזרימה, הגיעה למסקנה שאני במילא לא מקשיב לה, אז היא
הלכה לישון, ואני נשארתי לבד עם הקולות של השתייה מתוך המקרר.
היה לי ברור שהמקרר עצמו לא יכול לעשות את זה, כי מקררים לא
שותים, הם רק מקררים, ובגלל זה קוראים להם מקררים ולא שותים.
ובכלל, מי היה משלם כסף על משהו שאתה שם בו מים והוא שותה
אותם. לא יכול להיות למכשיר כזה שום ביקוש, ולכן אף אחד מעולם
לא טרח להמציא אחד כזה.

ניסיתי להסתכל לתוך המקרר ולחפש את האיש הקטן שבתוכו, כי בכל
זאת היה לילה והיה מאוחר ואנשים נורמליים ישנים בשעות כאלה.
ומכיוון שאני לא איש נורמלי, אני לא ישן בשעות כאלה, וקיוויתי
שאם הוא האיש של המקרר שלי דווקא, אז אולי גם הוא לא נורמלי,
ואם אני שומע אותו שותה אז או שהוא שותה מתוך שינה ואז בכלל
הוא פסיכי, או שהוא בעצמו גם ער, ואז זה טוב לי, כי משעמם לי,
ואין כמו עוד מישהו לא נורמלי בשביל להפיג שעמום של מאוחר
בלילה.
כשבחנתי את שרשרת המסקנות האחרונה שלי, הבנתי שאני נסחף
לחלוטין, ועצרתי את עצמי. בכל זאת אני הולך לבקו"ם בשבוע הבא,
ואם במקרה הקב"ן שלי יקרא את זה, הוא בטוח יחתום לי על פרופיל
21, וישחררו אותי מהצבא. שזה משהו שאני מאוד רוצה, אז למה לא
בעצם, שכנעתי את עצמי בתירוץ חסר הגיון והנחתי לעצמי להמשיך.

אז ניסיתי למצוא את האיש הקטן, שגר לי בתוך המקרר ושותה את
המים של הקירור. הנחתי שבתור איש שגר במקרר של קיבוץ, הוא עבר
כבר כמה וכמה בעלים שונים, ואולי יש לו סיפורים מעניינים לספר.
בכלל, זרמתי הלאה עם כיוון המחשבה הזה, וראיתי איך אנחנו נהיים
חברים, ואיך הוא מספר לי כל מיני דברים הזויים לחלוטין, ואיך
אני יוצא בסדרת סיפורים קצרים וחושף לאנושות כולה גזע לא מוכר
של אנשים אינטלגנטיים ושנונים, אמנם קטנים מאוד, אבל לא פחות
אנושיים מאתנו, שחיים בתוך המקררים של כולנו, ושותים את המים
של הקירור.
בכלל, כבר תכננתי איך אני מוציא את הביוגרפיה של האיש הקטן
שבתוך המקרר, ואיך הספר מתפרסם והופך להיות הספר הכי חשוב
בתחום הביולוגיה, הזואולוגיה, התיאולוגיה, ופילוסופיית ייצור
המקררים במאה השנים האחרונות.
אבל קראתי לו, וחיפשתי אותו, ואפילו הזזתי את הבקבוקים של
הגולדסטאר. ובכל זאת לא מצאתי אותו. כנראה שהוא התחבא טוב.

חבל. החזרתי את הקולה למקרר, והחלטתי ללכת לישון ולטפל בכל
העניין הזה בפעם אחרת. אולי עם הזמן האיש הקטן שיושב לי בתוך
המקרר ייפתח קצת, ויהיה חשדן פחות לגביי, וירצה לדבר איתי.
חשבתי אפילו להשאיר לו את הקולה פתוחה, כי זה בטח משעמם לשתות
רק את המים של הקירור כל הזמן. אבל ויתרתי על הרעיון, כי לא
רציתי שייצאו לי כל הגזים מהקולה.
אז מחר אני אקנה מיץ תפוזים, שזה גם בריא יותר, וגם אין בזה
גזים, ואשים במקרר בשביל האיש הקטן. אני רק מקווה שהוא לא ישתה
יותר מדי מהמיץ, כי אז לא יישאר לו מקום בבטן בשביל המים של
הקירור, ואז יהיה לי הרבה קרח במקרר ואני אצטרך להפשיר והכל,
ואין לי כוח לזה.
ובמחשבה שנייה, אם אני אצטרך להפשיר את המקרר והכל, אז אולי
יגלו את זה בחברה של המקררים ויפטרו את האיש הקטן מהמקרר שלי,
ואז כבר לא נהיה חברים ואני לא אוכל לכתוב עליו ספר, והכל יירד
לטמיון.

לפעמים חבל לי שאני מסיק מסקנות כל כך מהר. אני מסבך את עצמי.
חבל שהאיש הקטן שבמקרר לא עונה לי. הוא יכל להגיד לי מה כדאי
לי לעשות עם המיץ והכל. אבל הוא לא עונה לי, וכבר החלטתי לא
להציק לו, ולכם, ולעצמי, עם העניין הזה.
אז לילה טוב.