היא רואה אותם בכל מקום. ברחוב, בקניון, בקולנוע, במכולת.
היא רואה את הפרטים הקטנים. תמיד היא שמה לב לפרטים.
היא רואה את המבט בעיניים שלהם. תמיד אמרו לה שהעיניים הן
החלונות של הנשמה. והעיניים שלהם לא משקרות אף פעם. החיבה,
ההערצה, האושר הזה שנודף מהעיניים שלהם לכל כיוון.
היא רואה את המחוות הקטנות. היא רואה אותו מזיז את ידו,
נוגע-לא נוגע בגבה, רק כדי שתדע שהוא שם, מאחוריה. היא רואה
אותה משהה את צעדיה לכמה שניות, כדי שיוכל ללכת לצידה.
היא רואה את הגעגועים. את החיבוק האחרון לפני שהוא עולה
לאוטובוס. את הרצון לעצור את מחוגי השעון לעוד כמה דקות
קסומות. את הדמעה שמאיימת ליזול במורד הפרצוף. "אבל הבטחנו בלי
לבכות הפעם".
היא רואה את החיבוקים, הנשיקות, הליטופים, הצביטות, הלחישות,
הציורים של הלבבות הקטנים במחברת, את הביחד.
והיא קמה בבוקר לבד, ויוצאת מהבית לבד, וחוזרת הביתה לבד,
והולכת לישון לבד.
ולא יודעת למה היא לא מסוגלת.