עינו של הרשע פקוחה תמידית, בוחנת לב אדם וכלייה. השמש נבלעת
בחושך וברחבי  הכדור המוות מנשק את בני האדם ורבים אחרים הוא
מלטף באיטיות אך בהתמדה. ואני רק בורג במערכת המשומנת הזו.
מבט אחד חטוף במשפחה המושלמת שנקנתה כאילו בחוזה- האב יושב על
הספה וקורא עיתון בלי לשים אפילו לב שזה עיתון האתמול, גם אם
היה נאמר לו אני מניח שזה לא היה משנה. האימא,בחורה נאה
ומטופחת לבושה בקפידה,  יושבת לידו ומלטפת את יריכו באיטיות,
עושה עצמה מביטה על הטלוייזיה אך בעצם מביטה על ילדיה היקרים.
היקרים, בת ובן שנולדו באותו יום מביטים על הטלוויזה וגומעים
בשקיקה את הצבעים והתנועה שעל המסך. ברחבי הבית ריח עוגת
הקינמון נישא באוויר כאילו וזו עוד דירה שמתווכים אמריקאים
מציעים למכירה.
אין לי זמן להביט בהם, התמונה במקרים האלה היא אותה תמונה,
הגיע הזמן לסגור את עניינו.
אני דופק על  הדלת בנימוס שלוש נקישות צורמות. הפיליפינית
הקטנה והיפיפיה - פיליפה פותחת את הדלת. היא מחייכת אליי  את
החיוך החמים והקצר, חושף שיניים לבנות וחזקות , מסתובבת וקוראת
בעברית במבטא מעניין- אדון עמוס אדון יאיר בא לבקר אותך פה.
הוא מחייך אלייה - "אז אולי תכניסי אותו , פיליפה, בבקשה?" .
פיליפה מצחקקת ומלווה אותי לחדר האורחים. עמוס מסתכל עליי
ובמבט אחד לתוך אישוניי מבין שאני לא בדיוק החבר הכי טוב שלו.
הוא מסמן לי לבוא לחדר העבודה שלי.  אנחנו מהלכים במסדרון
עוברים דרך חדרי ספריות עצומים וחדרי רחצה שנראה שאיש לא דרך
בהם.  ההליכה הזו כו ארוכה ואין לי זמן לעשותה. הוא נעצר
ואנחנו נכנסים לתוך חדר עצום מידות שבמרכזו שולחן עץ גדול
שמלפניו ומאחוריו נמצאים שני כיסאות עץ כבדים ועתיקים במיוחד.
הבחור מתיישב מולי  באיטיות שוקע בכריות שעל הכיסא ומסמן לי
להתיישב.
הוא  מחייך אליי בחיוך של מליון דולאר. "אז במה אפשר לעזור לך,
ידידי ?" הוא שואל.
הדלת נטרקת בקול. אני משנה את צורתי ליצור מזוויע וקול שנשמע
כיוצא ממעמקי הגיהנום ניתז מגרוני:
"תקשיב לי עבד מטונף. באתי לסגור את החוזה ולא משנה מה תאמר או
תעשה  , זה לא ישנה את העובדה שאני אקח את נשמתך".
שתיקה  מילאה באיטיות את החדר. עמוס מסתכל עליי מבועת, גופו
רועד. הוא מנסה לדבר אך לא מצליח להוציא הגה. הוא שוב מנסה.
ושוב.. לבסוף אני פשוט קורה את מחשבתו.
"בבקשה ממך, תן לי רק לנצל את כמה הדקות האחרונות שנשארו לי
מהחיים".
אני מבין, בקשה מקובלת מאדם במצבו. אני מתכווץ לצורה קצת פחות
מרטיטה ושב להיות יאיר כמקודם.זיעה קרה מכסה את רגליו של עמוס
והוא נתקף בהלה.,פותח את כל המגירות הקטנות שיש לו בשולחן. אחת
אחרי השנייה הוא שופך על השולחן את כל תענוגות החיים  שחומרים
טבעיים ומסונתזים יכולים להציע: גלקסייה שלמה של כדורים,
הברנדי המשובח ביותר שיש , סיגרים קובנים  בעלי תרכובת סודית,
קוק, הרואין, ועוד דברים שאין באפשרותי לדעת את שמם המדוייק.
ברגע שכל החומרים  הועלו על השולחן הוא החל באותה הילולת
שחיתות שטרם נראתה, לפחות באותו יום, - ראשית הוא הכניס את
הסיגר לפיו ובמציצות ארוכות ובכלל לא אלגנטיות מיהר לסיים את
הסיגר, בין לבין הוא גמר כמה כוסות של הברנדי המשובח ומספר
הסנפות של קוק. פתאום הוא הפסיק לרגע  הסתכל אליי ופלט:" אין
לנו זמן להזמין זונה נכון?", נתתי לו מבט קפוא כתגובה, "אה, כך
חשבתי " . הוא והתעצב לרגע קט שמיד לאחריו חזר להיללולת הסמים.
ברגע מסויים עברה בראשי מחשבה שהוא לעולם לא יסיים,למרות
שידעתי בדיוק את שהולך לקרות.  וזה קרה, ראשו הסתחרר בבילבול
מושלם. כל משקלו עבר לצידו הימיני והוא נפל על הריצפה, דם שותת
מאפו. כשלוש שניות של פרפורים והוא הפסיק לחיות. המוות,כך
נדמה, הלם אותו. אני חייב רק לציין שהוא הרג את עצמו בלי שום
קשר אליי- לא שלפתי את נשמתו ולא מצצתי את נשימתו, רק חיכיתי.
רגע אחד עבר עד שעשן סמיך ולבן יצא מבית החזה שלו. מספר 1756
להיום בוצע. אותה שיגרה נוראית, שירות האופל במותי הם המשך
ישיר לחיי.

אותה שיגרה נוראית, שירות האופל במותי הם המשך ישיר לחיי. כל
יום אני מת שוב ושוב עם אותם אלו שאני אוסף, מתפלל שיבוא יום
ואני אוכל לצאת מהגסיסה המלוכלכת הזה.
כל חיי עסקתי בעבודת נוראיות כל כך . כשהגעתי לצבא חשבתי שהכל
יהיה שונה- אבל המוות ששוכן בקירות שלא נצבעו מזה זמן מה היה
נוראי בדיוק כמו הקיוביקלס ששהיתי בהם כשעבדתי בטלמרקטינג
שזהים ברשעותם לשהייה מול המחשב במשך יום שלם.
 היה לי כרבע שעה להגיע אל הבחור הבא, וישבתי ליד ביתו של
עמוס, על שפת המדרכה הצבוע באדום. חשבתי על זה שבדיוק עוד כמה
רגעים אישתו תגלה אותו ותתחיל לצרוח, היא תגלה שחשבון הבנק שלו
התרוקן ותוך חודש כולם ימותו, זה מה שתמיד קורה, הם לא מבינים
אף פעם שכאשר ההצלחה מתקבלת בקלות היא נעלמת. ברגע שהיא נגמרת
הם מפסיקים להיות, הם חודלים להם. מחשבותיי נגדעו לרגע ע"י יד
מסתורית שנגעה בכתפיי. "שלום שליח"  הוא חייך , בחור גבוה עם
עניבת פרפר ופנים מגולחות למשעי. קדתי קידה קטנה כנדרש
ושאלתי:" במה זה ניתן לי הכבוד אדון, לזכות בנוכחותך?"
ד"ר קוברקין חייך, "אכן זו זכות", הוא כחכח בגרונו לאות חשיבות
והמשיך, "פשוט באתי לראות מה שלומך, ידידי, ולהצטרף אלייך
לאיסוף הבא שלך".
"אני אהיה יותר ממאושר מנוכחותך, דוקטור קוברקין" אמרתי.
"כבר לא".
"סליחה, הגדול מכולם?"
"שמי הוא כבר לא דוקטור קוברקין, הוא השתנה מסיבות ששמורות
עימי, מעכשיו שמי הוא דוקטור פפר"
"דוקטור פפר, אלופי?"
"אין זה שם יפה?"
"זה שם נהדר, הוא הולם אותך אדוני."
"אני שמח שאתה חושב כך, שליח, אז בוא נלך לנו".
הלכנו לנו ברחבי העיר עוברים ליד החנויות הנסגרות זמן שקיעת
החמה. דר' פפר מספר בדיחות עבשות מהמאה שעברה ואני נאלץ לצחקק,
היתרון הגדול הוא שאין באפשרותו לקרוא את מחשבתי ולדעת על
הזילזול שאני חש כלפיו. השיכור הטיפש הזה הוא  הבוס הכל יכול
אך לומר זאת במלוא חוסר הנימוס- אני מתעב את אותו אפס בעל כוח
בלתי מוגבל.
ילד קטן אפילו לא בן שלוש מקפיץ לאיטו כדורסל שכמעט גדול ממנו
פי שניים וכל כך נהנה מזה, אפילו לא מנסה לזרוק לסל. ד"ר פפר
מחייך אליי. רק שלא יעשה את זה אני מתחנן בעיניי.
"דוקטור , אנחנו נאחר" אני מנסה להניעו מהעניין לאחר ששמתי לב
שעינו נתפסה בילד.
"בסדר, שליח, אני אעצור את הזמן, אל תתדאג" הוא מחייך. מנהל
המכירות הטוב ביותר שאי פעם התקיים הלך לילד בצעדים קטנים .
אני שומע אותו מתחיל לשקר לילד ולספר  לו על שנותיו הנוסטלגיות
ככוכב כדורסל. עוד מעט זה יגיע, עוד מעט הוא יאמר את זה, בדיוק
כמו קופאית רוסייה ששואלת אם "יש לך כרטיס חבר מועדון?" במבטא
כבד. ככה גם הוא יהרוס את חיי הילד הקטן והוא עוד יחשוב שהוא
משפר אותם. תסתכלו על פניו איך שהוא אומר את אותם מילים קסומות
בפעם המליון-
"ילד, יש לי להציע לך הצעה מאוד מעניינת". הוא אומר, ומיישר את
עניבת הפרפר שלו.

"ילד, יש לי להציע לך הצעה מאוד מעניינת". הוא אומר, ומיישר את
עניבת הפרפר שלו. "שמעת, נכון? הילד בכלל לא ידע לאיית הצעה,
אבל הוא חתם, ראית שהוא חתם". הוא פנה אליי , מצטט את עצמו,
מתנפח בחשיבות עצמית מהולה בנשימה עמוקה.
"כן, אדוני, מאוד מאוד מתוחכם". עניתי ביובש.
דילגנו לתוך אולפן טלוויזיה קטן. מסביבנו היו חבורת זקנים
שזופים, שהכירו זה את זה כבר ממקודם, צוחקים בינהם.
"אנחנו הולכים לפגוש את אלו בקרוב" ניסתי להתלוצץ.
"אה,לא נראה לי" ענה דוקטור פפר בשקט.
קולו של זקן אחד שהיה לידי גבר על כל שאר גיבובי הרעשים
והיטיתי את שמיעתי לכיוונו.
" אחח, איזו תקופה זו הייתה 87'! עשינו כאלה שטויות. אתה זוכר
אז מה שקרה  לי?  אתה אז הייתי ברגילה שלך, בכל אופן, נפלט לי
כדור מהרובה והורדתי ילד ערבי, ישר לראש של הגמד הזה, הוא נפל
על הריצפה ו"התבוסס בדמו" כמו שאומרים.  המפקד יצא כאן גבר,
הוא לקח סכין והכניס לתוך היד של הערבי ואמר שהוא ניסה לפגוע
בי. אחי, ניצלתי מאיזה שנתיים מאסר".
לא היה לי יותר מדי זמן להתעמק בפרצופו של אותו זקן. הבמה
הוארה והקהל הוחשך. בחור מבוגר אך שמח נכנס והתיישב על כיסא
המנחה- הוא כפי שהסביר לי דוקטור פפר היה אחראי על עניין
התוכנית.  
"והיום בתוכנית חיים שכאלה, בחור יקר, חבר טוב וחביב האומה. מר
עיוני!".
מר עיוני נכנס באיטיות והתיישב על הספה. עיוני, היה חנוט
בחליפה , בחור נמוך ושחום עם שיער שיבה לבן וקצר.
"מר עיוני, ברוך הבא לתוכנית חיים שכאלה!".
סגרתי את עיניי ונרדמתי. אומנם אין באפשרותי לישון לעולם אך
הצלחתי להכניס עצמי למצב שגם ריח הנפתלין החריף שנבע מהזקנים
האלו חדל להפריע לי.
מכות קלות בכתפי העירו אותי, זה היה שוב דוקטור פפר שהעיר
אותי.
"קום שליח! עכשיו  הגיע האירוע שלשמו באנו!"
פתחתי את עיני לרווחה מפריד בין עפעפי הדבוקים זה לזה בשיעמום.
המנחה לחץ את ידו של איזה שגריר ונצואלי והוא הלך אל מאחורי
הקלעים מרוצה מעצמו על שזכה למעט זמן אוויר בטלוויזה ציבורית
בערוב ימיו.
"מר עיוני," פנה המנחה אל מר עיוני. "אי אפשר לסכם את חייך הכל
כך מיוחדים מבלי לספר על שירותך במג"ב , כמובן" .
"כמובן" הסכים מר עיוני בעודו יושב וטועם מהבוטנים שעל השולחן.
מהקהל נשמעו קריאות לסירוגין:"יאללה מגב, יאללה מגב".
אל האולפן המצועצע נכנס לאיטו בחור מבוגר ורזה שניכר בו שהיה
בחור יפה בצעירותו. הוא הלך לעבר הספה והתיישב ליד  מר עיוני.
מר עיוני הסתכל עליו במבט מוזר, מבולבל, מנסה להבין מאיפה הוא
מכיר את האיש. האיש הזקן חייך אל מר עיוני, בקושי רב,  בחיוך
מאולץ  המסתיר מאחוריו כעס רב.  "7 שנים יא חתיכת אפס, 7 שנים
לקחת לי מהחיים, ואחרי זה גמרת לי את כולם".
מר עיוני חייך חיוך מאוזן לאוזן חושף שן זהב אחורית.
"הגיע לך" הוא ענה בקול סדוק מזיקנה אך בטוח.
"אולי תספר לכולנו מה קרה?" ביקש המנחה.
"אין  שום בעיה, גם ככה אני הולך  כבר מבוגר ולאף אחד לא
איכפת. ביוני 87 היינו בעזה. וכמה שהיה להם שם טוב, אל תשאל
אין לי מושג למה אחרי זה היו את ההתפרעויות שם, האנשים חיו
בדרגת אושר שלא תאמן ופתאום יום אחד התחילו לזרוק אבנים. בכל
אופן, אני עומד שם ופתאום בא אליי ערבי גבוה בעל פנים יפות
שכרגע יושב לצידי ולחש לי בעברית עם אפס מבטא!- אני עובד בבית
מלון באילת ומזיין לך את כל הישראליות. באותו רגע ששמעתי את זה
הצמדתי את הרובה לגופו וצעקתי שהוא מנסה לגנוב לי את הנשק.
חמישה חברים מהמג"ב קפצו עליו ודפקו לו את המכות של החיים".
מהקהל נשמעה צעקה:" יאללה עיוני!" והאנשים החלו לצחקק. הערבי
שישב לצידו של עיוני הביט על נקודה כלשהי בקיר ולא הזיז את
מבטו כמנסה לשמור על יציבות ולא להתמוטט.
"בקיצור היה לו משפט" המשיך מר עיוני "והוא נשפט ל-7 שנים ואני
העדתי נגדו. העורך דין שלו בא אליי ואמר לי - אתה יודע טוב
מאוד שהוא לא ניסה לגנוב לך את הנשק אל תהרוס חיים שלמים של
בנאדם. אבל אמרתי לו- הוא ניסה לגנוב לי את הנשק וזהו.
כשהסתיים המשפט אתה זוכר מה אמרתי לך?  הלכתי אליו ואמרתי לו-
אתה אמרת שאתה  מזיין לנו את היהודיות? בכלא יעשו לך את החור
תחת בגודל של כדור באולינג".
צחוקים רמים הועלו מסביבי, דוקטור פפר ציחקק לו גם. המנחה נראה
המום. הוא נשם נשימה עמוקה ושאל:
"למה עשית את זה? כי אתה גמד והוא גבוהה? כי הוא ערבי?" שאל
המנחה בסערת רגשות. דממה השתררה באולם.
"עשיתי את זה כי אני שונא אותם, את כולם וככה חינכו אותי,
עשיתי מצווה גדולה."
הערבי באותו רגע שהוא סיים את משפטו קם ושלף אקדח מכיסו  וירה
ירייה קצרה ויציבה  לתוך ראשו של מר עיוני ולאחריה התמוטט.
הבטתי על גופתו של מר עיוני מוטלת על הספה כשחור גדול מחליף את
עין שמאל וממנו ניגרות כמויות גדולות של דם. עברה בראשי מחשבה
קטנה- כל העניין שאנשים רואים את חייהם לפני המוות הוא שיקרי
לחלוטין, דבר שבני אדם המציאו כדי לראות יתרון במוות. ובמקרה
של מר עיוני , כל החיים חלפו מולו, כל חייו לא רק שעברו מולו
אלא אפילו באו ללחוץ את ידו בתוכנית מיוחדת לכבודו.
הסתכלתי על הגופה אך העשן הלבן סירב לצאת ממנה. הסתכלתי על
דוקטור פפר ששם לב למבטי והפטיר:
"אין עשן לבן".

הסתכלתי על דוקטור פפר ששם לב למבטי והפטיר:
"אין עשן לבן.וגם לא יהיה. הבחור הזה לא יוזמן  אלינו הבייתה".
דוקטור פפר סיים את דבריו והסתובב מעוניין ללכת ולהשאיר אותי
באותה חנייה שמחוץ לאולפן .
"אולי עוד רגע, אדון?" התחננתי.
"בסדר, שליח, מה רצונך לדעת?" הוא הסתובב לכיווני.
"איך זה שהוא לא הולך למטה?"
"פשוט מאוד, שמעת מה שהוא אמר- ככה הוא חונך, ובאותו יוני 87
היית יכול לירות לילד כדור בראש ולא להענש, כך שמעת,  לא היה
מוסר ולכן הם עשו זאת. רוב האנשים היו מתנהגים ככה אם הייתה
להם את האפשרות להתאכזר. אבל ביננו, זה יקח מעט יותר מרגע
לעבור על הרעיון הפילוסופי הזה" הוא חייך.
"איך זה הגיוני שאדם הורס את חייו של אדם אחר ולא משלם על
כך?"
"ידידי, שמעת וראית במשך כל הערב את אותם אנשי מג"ב וזה היה
בילוי כו נוראי. האם אתה חושב שתוכל לארח להם חברה במשך הנצח?
בכל זאת אנחנו המענישים, לא המוענשים?" הוא חייך שוב.
חייכתי בחזרה הפעם. הוא פשוט לא מוכן לספר לי. מקובל עליי, לא
ציפיתי שמבחור נוראי כמוהו אני יוכל להוציא את האמת.
"טוב, תודה אדוני".
"אני שמח שעזרתי לך שליח, ובבקשה חזור לעבודה אפילו החזרתי לך
את זמנך כדי שתהיה לך את האפשרות לשבת על המדרכה ולחשוב את
המחשבות הפילוסופיות שאתה בדרך כלל חושב בזמנים כאלו". הוא אמר
זאת בלי טיפת זילזול.
"תודה אדוני".
"אני חייב רק לומר לך דבר מה, השמועה שאיני יכול לקרוא את
מחשבותייך שגוייה היא. אני יודע שאתה מתעב אותי. אין זה משנה
לי כלל.הסיבה שאתה נבחרת  לעשות בשבילי את העבודה הבזוייה הזו
אינה מפני שאתה הוא היעיל ביותר או המוכשר ביותר, אלא מפני
שאתה הוא זה שתסבול ביותר מעבודה זו" .
פתאום הכל מתבהר, עינו של הרשע פקוחה תמידית, בוחנת לב אדם
וכלייה. השמש נבלעת בחושך וברחבי  הכדור המוות מנשק את בני
האדם ורבים אחרים הוא מלטף באיטיות אך בהתמדה. ואני רק בורג
במערכת המשומנת הזו.