כן, זה המקום הנכון. אין עדיין שלט, אבל הכתובת מדויקת. כתבו
עליו בעיתון השבוע, זה המקום שפתחה השפית הנודעת והמהוללת. חמש
דקות צעידה איטית מפתח הדירה שלי.
אני נכנס פנימה.
רצפת פרקט, תאורה עמומה, מוזיקה אופנתית, תמונות מסקרנות על
הקירות. מלצרית חרישית לבושה בשחור מקדמת את פניי ומצביעה על
שולחן פינתי. אני מתיישב באיטיות ועיניי מתרוצצות סביב-סביב.
אני מייד מזהה מהעיתונים ותכניות הבישול את השפית המהוללת.
אישה גדולת גוף, גבוהה, שיערה הבלונדיני אסוף בקוקיות, כאילו
הייתה בת 8 ולא במחצית חייה. היא יושבת על הבר מחייכת. התנועות
שלה מהירות ותזזיתיות, כמעט מופרעות, כאילו זה עתה שתתה קפאין
טהור או לחילופין הזריקה סמי מרץ. היא מפזרת חיוכים לכל עבר
ואומרת שלום לבאים ולהולכים. לידה יושבת אישה-ילדה קטנה, ואני
מתקשה להחליט האם מדובר בתיכוניסטית הנראית בוגרת לגילה או
באישה בשלה, ששמץ מהילדות נשאר דבוק בה. השתיים משוחחות
ומחייכות. השפית המהוללת מרבה לנגוע בכתפה של הילדה, ואני
בתחילה מפרש זאת כאימהיות מתפרצת, אך לאחר מכן ידה מחליקה
מהכתף אל ישבנה של הילדה וחופנת אותו.

פדופילית? לסבית? שתי ההגדרות שזורות להן יחדיו? שום דבר? 4
שנים בתל-אביב לימדו אותי לא להיות מופתע ולא לחרוץ דין על סמך
מראה עיניים.
לפתע מגיח מהמטבח (הפתוח לקהל הרחב כמיטב האופנה הנוכחית) בחור
צעיר ויפה. הוא מתיישב על הבר לצידן, ושתיהן מנשקות אותו
בהתרגשות וידיהן נעות על פני חזהו. אני בשלב הזה מפסיק לנחש
מהי בדיוק מערכת היחסים השזורה בין האנשים בחדר הזה.
המלצרית החרישית ניגשת אליי. ניכר בה שהיא חדשה בעבודה. היא
מאוד ביישנית ומהססת. היא מכונסת בתוך עצמה, ניגוד כה בולט על
רקע הצעקנות של יושבי הבר העוגבים זה על זה.
אני מזמין סלט עוף וקפה קר. כמובן ששמות המנות מסובכים
ומפוארים בהרבה. לפחות מחצית השורה נדרשת על מנת לאכלס כל אחד
מהם.

אני בשלב הזה כבר מדמיין לעצמי את המנות הקטנות והמאכזבות, שלא
יתעלו בהרבה מעל מזון קפיטריה סטנדרטי, אבל יתומחרו בשרירות לב
ובתאוות בצע.
מחשבתי מתעייפת מיושבי הבר ועיניי נודדות אל השולחן הסמוך.
אישה יושבת עם פניה אליי, ובן זוגה לשולחן יושב כשגבו מופנה
אליי. האישה זוהרת. כל תו בפניה, כל סנטימטר בגופה, נראים
כאילו נגזרו מתוך ירחון אופנה זר. למעשה אני מתפלא כיצד לא
הסתנוורתי כשנכנסתי אל החדר. בטנה תפוחה, נושאת בתוכה את הילד
המושלם שלה. היא צוחקת מהערה כלשהי, שהשמיע בן זוגה לשולחן.
אפילו הצחוק שלה מושלם, וחיוכה חושף טור פנינים צחורות, שהיו
יכולות להיות נכס לכל חברה למשחת שיניים.  

בן זוגה לבוש היטב. אמנם, הפריטים סטנדרטיים יחסית, חולצה,
ג'ינס ונעלי עור, אך ניכר שכל אחד מהם נושא תווית של המותג
האופנתי של היום. כתפיו רחבות, וניכר בו כי הוא בחור חסון.
הם מסיימים את ארוחתם, וכשהם קמים מהכיסא אני רואה לראשונה את
פניו של האיש. זה הוא. הבחור שמגיש את החדשות. תמיד אומרים
שהאיפור והצילום הם מה שהופכים את הכוכבים למה שהם, ושבמציאות
הם תמיד חרושי קמטים, פצעונים ושאר רעות. שטויות, גבירותיי
ורבותיי, הוא היה גבר יפהפה. הרבה יותר יפה מאשר שם על המרקע.
הפנים שלו היו יפות, והגוף החטוב, שאנו מתקשים לראות כשהוא
קבור בחליפה מעונבת, הוסיף לרושם שהתפזר מסביבו.
שניהם עצרו ליד הבר ודיברו עם השפית המהוללת כמו חברים ותיקים-
מחייכים וצוחקים.
תחושה מציקה התפשטה בי, נוזל הקנאה והזרות, השחור והמר ממלא את
נפשי.
מה לי וליושבי המקום הזה? הם יותר יפים ממני, יותר מוצלחים
ממני, יותר מיניים ממני, יותר חופשיים ממני, בוודאי יותר
נועזים ממני. הם נהנים, צוחקים, חיים. ואני מת. מת מבפנים. אני
קמל מרגע לרגע. אני חושב על שיערי המתדלדל מיום ליום, על הבטן
שכבר מזמן אינה שטוחה כמו פעם. אפילו הבגדים שלי אינם כמו
שלהם. אני מתחזה, מרגל, סתם אחד שניסה להידחף למקום הפרטי של
האנשים הזוהרים.

שתי נשים זקנות ולא זוהרות בעליל נכנסות בדלת. "סליחה, זאת
מסעדה?" שואלת אחת מהן. מלצר תמיר ניגש אליהן ובמקום לענות להן
בחיוב ובפשטות הוא משיב "לא, לא ממש". כל המבטים בחדר מופנים
כעת כלפי הזקנות האפרוריות, כמו אומרים "מה לכן, עלובות נפש,
פה במקום שלנו?" כנראה שהן חשות בכך, ומסתובבות לצאת.
המלצרית ניגשת אליי וההזמנה שלי בידיה. לפחות היא, בביישנות
שלה, גורמת לי להרגיש פחות חריג.

היא מניחה קערה על השולחן, ואני מרים את המזלג.
ביס ועוד ביס. בתחילה אני לא ממש מבין, אבל תחושה של שלמות
מתחילה להתפשט בחיך.
אבוקדו וצ'ילי ממרכז אמריקה, שעועית ירוקה ממערב אירופה,
בוטנים אמריקאים, נענע מזרח תיכונית, צנוניות ממזרח אירופה,
תפוז מסין. כרטיס טיסה מסביב לעולם, במנה אחת.
על הכל מנצחים נתחי עוף מטוגנים ומושלמים.
מריר, מתוק, חריף. כולם מתאחדים לכדי יצירה אחת מושלמת, טובה
אפילו מסך מרכיביה המושלמים.
חגיגה לעיניים, לחיך. עם כל נשיכה התחושה מתפשטת מהפה אל כל
הגוף.
קשה לי לתאר חוויה כזאת, ולא להישמע טיפש או גרגרן, אבל התחושה
שנבעה מהסלט עוף הזה הייתה מדהימה.

יש אנשים שמתרגשים ממוזיקה ,מציור, מפיסול, ממשחקי כדורגל
ומעוד אלפי דברים שונים ומשונים.
אני מתרגש מאוכל.
הנוזל השחור והמריר נדחף החוצה על ידי הטעמים החזקים. כשהתחושה
הגיעה מהפה אל קצה האצבעות ברגליים, הרגשתי שאני מרחף. חיוך
התפשט על פניי.
פתאום לא הרגשתי זר, לא הרגשתי חריג, לא היה לי איכפת מכל
השאר.
הזמנתי חשבון, שילמתי, ובתנועות ריחוף קלות, כמו ניל ארמסטרונג
על הירח, יצאתי לדרכי.