כמו בכל האגדות כך גם בסיפור שלנו, ישנו נסיך ועלמה צעירה
ויפה. למרות זאת, אין מדובר כאן בדיוק באגדה...
הנסיך, אין הוא השחקן הראשי בסיפורנו, וכך גם העלמה. גיבורנו
הוא קצין עליון השולט על שלוש אחוזות במזרח הממלכה, והיא
(כצפוי) ממלכה רחוקה מאוד מזמן, שאינו בדיוק מוגדר.
חשוב לציין שהעלם הצעיר הינו חייל מצטיין בהחלט (למרות המנהג
הרווח להעניק מעט "עזרה" לבני אצילים שרצו להצליח בצבא, ידידנו
הצעיר עשה זאת ללא כל תמיכה, אביו לא האמין בזה.) ולכן כאשר
החליט המלך לשים את משכנו בחלקה המזרחי והשקט יותר של ממלכתו,
הוזמן אותו עלם כאחד האורחים לנשף חניכת הארמון החדש, "טירת
הזריחה". הממלכה האמורה גדולה היא עד מאוד ומוקפת מכל עבריה
אויבים. למען הגנתה חולקה לפני שנים ל-4חלקים ולכל חלק צבא
משלו עם מפקד עליון משלו. חשוב לציין שקיים שיתוף פעולה מלא
בין כל אחד מהאזורים, אך לרוב כל אזור מגן לבדו על חופיו
ומעבריו תוך שימוש משותף ומלא בדיפלומטיית השולחן, כמו כן
הסכין המעוללת של המלך הנוכחי.

גורדי, נהוג על סוסו ללא מלווים, לבוש בהידור צבאי לפי הכללים
וזעוף עד מאוד, כמעט ללא מעצורים, הגיע לאותה מסיבה אך ורק
מפני שהוריו טענו (והפעם יחדיו ובהסכמה מלאה) שסירוב להזמנה
ייחשב לגסות רוח. מראהו של העלם היה מראה מוזר כמעט לכל צופה.
זעוף פנים והדור, נכנס אל האולם ענק ממדים, שיש לציין כי מדהים
היה ביופיו. אך פרט אליו רק שמחה שררה בו, באולם. אך לגורדי
מזל רב היה, באותן שניות ראשונות בחדר ההומה איש לא הסתכל
עליו, זאת מפני שבדיוק באותו רגע נכנס המלך מצידו השני של
החדר.

"יופי," מלמל לעצמו גורדי בקול זעוף כשהוא מעלה חיוך מתוק
ומזויף ביותר על דל שפתיו, "אני טורח כל כך להדגיש עד כמה אני
איני מרוצה מהמצב, ואיש אינו מסתכל". כשהוא מגלגל את עיניו אך
שומר את החיוך על שפתיו צעד גורדי אל מעגלי השיחות בחדר, משוחח
קצרות ובנימוס עם אלה אותם הוא מכיר, מוצג אל אלה שעדיין לא
הזדמן לו ה"עונג" לפגוש (איתם, יש לציין, הוא מנהל שיחות אפילו
קצרות יותר, וזה קשה, כי אותן שיחות מנומסות בה במידה). לרוע
מזלו התקדם גורדי בעיקשות דבקת אל מעגלו של המלך וזאת ללא
ידיעתו. תוך מחצית השעה בלבד (זמן שיא לאור העובדה שהמלך עמד
בקצהו השני של החדר והיה מוקף בטבעת הדוקה של אנשים) הצליח
גורדי להצטרף למעגלו ולהיות מוצג לפניו, זאת למרות רצונו.

"הו, גורדי יקירי," אמרה דודתו פריסיליה בטונה השקט אך
הסמכותי, "איך זה ייתכן שדמות כה חשובה בהגנתנו, כעצמך, עדיין
לא הוצגה לפני מלכנו האהוב?"
"אין זו אשמתו, דודתי" אמר כשהוא אוחז את ידה ותוך כדי קידה
קלה מעניק לה נשיקה, "הרי כיצד יוכל לפגוש אדם כל שהוא בעל
חשיבות, כאשר אנשים כה רבים דורשים את תשומת ליבו כאן סביבו"
הציניות בקולו הייתה מאוד בלתי מורגשת, אך לא נעלמה מחושיו
החדים של המלך וזה הגיב בחיוך קטן וצפה לראות כיצד אותו נער
יצא מהמצב המסוכן אשר הכניס את עצמו. "והרי כולכם רוצים רק
בטובתו, כי ידוע שהמפגשים עם אנשי צבא כמותי מביאים רק כאב ראש
ואין זה מה שאנו מאחלים למלכנו כבר בשבוע הראשון שלו פה..."
דודתו, שנראה כי גם היא הבחינה בציניות במילותיו, הייתה מרוצה.
הנער ירש את יכולתו של אביו להתחמק מכל מצב מסוכן אליו נקלע.

"מלכי" החלה לשאול אחת מאותן עלמות צעירות ויפות אשר גורדי נהג
לכנותן "ציידות האצולה", "מתי יצטרף אלינו בנך הבכור, הנסיך?"
"הו, אני משער שהוא כבר כאן. אתם מבינים, כבר זמן מה מחפש הוא
כלה ובגלל מעמדו הרם לא צלחו ניסיונות אלה," המבט אותו נתן
באישה אשר העלתה את השאלה הבהיר, לפחות לגורדי, את שורש הבעיה.
"לכן עלה בדעתו שאני לא אציגו, וכך אולי אלמוניותו תעזור לו
לאתר את כלתו לעתיד..." המבטים המהוססים, שנתנה אותה אישה בכל
הגברים שהיו בטווח ראייתה, הבהירו באופו חד וחלק מה היא
מטרתה.

הדונג הקורא לכולם לאולם הסעודות קטע את אותה שיחה, שהפכה
להיות מעושה מאוד על גורדי. למרות שהיא העלתה את קרנו של
הנסיך, אין הוא כנראה אותו אציל בטלן ומשעמם אותו חשב לתחילה.
בזמן הארוחה, כאשר הוא צופה על האנשים סביבו, רובם צעירים
זוהרים במראם, הגיע גורדי לידי החלטה. אין כל טעם לזעוף כל
הערב ולכן יפיק את המיטב ממנו על ידי חיזור אחר עלמות צעירות
ויפות והזמנת מיטב הבחורים לדו קרב של כבוד. על פי דעתו של
העלם, שרבים עוד חשבו לנער, אין דבר טוב יותר מדו קרב להפגת
השעמום (כל עוד כמובן שני הצדדים המעורבים מודעים לעובדה שזה
הוא אינו קטל אלא משחק. אחרת נהפך דו קרב פשוט ומשעשע לדבר
מסוכן ביותר, וסיכון מן הסוג הזה הוא מוכן לסבול רק כאשר יגן
על כבודו באמת ובתמים.)

לכן, כאשר צעדו הצעירים מבין האורחים חזרה אל אולם הנשפים
והמבוגרים אל הטרקלינים הרבים המקיפים אותו, פתח מיד גורדי
במסכת עליזה של חיזורים וקנטורים. אותה עלמה, אשר לרוע מזלה
נפל בחלקה להיות זו שתפיג את השעמום הערב, למרות שזה נראה הרוס
לחלוטין עד עכשיו, הייתה העלמה ולנטין, בתו של הדוכס ברויווי,
בעליו הקודם של אותה טירה (חשוב לציין שמצבה של הטירה לפני בוא
המלך היה קשה, איש לא הסכים לרכושה או את האדמות סביבה לפניו).
יופייה היה היופי העדין והשלוו, שכה משך את עינו של גורדי
והתנהגותה השקטה והרגוע היא שהעניקה לה את חינה הרב בעיני
הנערים והגברים.

במשך הכנותיה של התזמורת על הבמה בצד אולם הנשפים תפס גורדי
עמדה נוחה לצידה כשהוא משגיח על כל בחור אשר מעז להתקרב ותוקע
בו מבטים מתרים, ובכך הוא מודיע לכל שהיא שלו בלבד להערב. הוא
כה חשק בדו קרב סתמי כל שהוא, עד שעלה בו החשק לצעוק על אותם
בחורים עלובי נפש אשר כה חוששים ממנו וממזגו.
"ולנטין יקירתי, למה את כה שקטה?" שאל גורדי ברוך, כאשר הוא
אוחז בידה ומחייך אליה את החיוך הגדול ביותר שלו.
"הו, אין זו אשמתך, דברים רבים מטרידים אותי" פסקה היא, כשחיוך
עצוב על פניה.
כשהוא שולף מטבע זהב מכיסו ומציג אותו לפניה אמר גורדי "מטבע
תמורת מבט חטוף אל תוך ראשך?" החיוך אשר עלה על פני שניהם הציג
הבנה משותפת. הם לא היו זרים זה לזה והחיזורים העדינים של
גורדי לא היו חדשים לולנטין, נכון יותר לומר שגורדי חיזר אחריה
מרגע שתפס איך לעשות זאת. אין זה אומר שאהב אותה, לא אהבה
מהסוג העז והחזק אלא אחת רגועה ותמידית, כמו אח האוהב את אחותו
וכל רצונו הוא להגן עליה. אך הייתה היא נערה מתוקה להפליא
שמסיבה סתומה חיזוריו של עלם נאה לא הפריעו לה כלל, הייתה זו
מעין מערכת יחסים מוזרה בין השניים. כל אחד מהם ידע כי הם אינם
זוג, אך סביבתם לא הייתה מודעת לדבר.

"את המטבע אקח, אך את המחשבות תמורתו אחזיר ביום אחר" החיוך
אשר עלה על שפתיה היה מתוק וחוצפני בה במידה.
"מסכים אנוכי לעסקה מוזרה זאת, ולא מפני שהיא הוגנת אלא מפני
שהיא מבטיחה לי מפגש נוסף איתך, עלמתי," הוא קד לפני בחן, עם
צליליה הראשונים של התזמורת וסחף אותה לוולס מהיר ברחבי החדר.

לאחר 3 ריקודים, כשהם צוחקים מהנאה, הוביל גורדי את ולנטין אל
אחד מהטרקלינים למנוחה קצרה. מתוך נימוס שהורגלו בו, עוד בגיל
צעיר, עברו גורדי וולנטין בין כל האורחים באותו טרקלין וניהלו
שיחות חולין קצרות. אך לרוע מזלו של גורדי, כאשר שב מצא את
ולנטין, כשהיא שקועה בחיזוריו של גבר אחר. אפילו לא התאפשר
לגורדי לנטור לאותו בחור טינה על כך שגנב לו את בת זוגתו
הקבועה, לא היה זה בחור מקומי ולכן כנראה לא היה מודע אפילו
לדבר. אפילו  דו קרב לא יכול הוא לראות באופק מאותו מחזר, אלא
אם לזה יש אומץ ובשלב מאוחר יותר יואיל בטובו לפגוע בכבודו.
אך, כמה שהחיים מסובכים...

לאחר כשעה לערך אותה בילה גורדי בשיחה די מספקת על הביצורים
בדרום (משכנו הקודם של המלך. המלך, כדי לחזק את שליטתו בכל
חלקי הממלכה, עבר אחד ל-4 שנים למשכן חדש באחד מ-4 חלקיה)
כשהוא מעביר פירוט מדויק לקצין העליון החדש שלו, איתו יצא לו
לשוחח, על ביצורי החוף אשר הוא הציב ב-3 הדוכסיות שהיו
באחריותו. רק אז שם לב שולנטין נותרה בודדה (ללא גברים, זאת
מפני שנשים סביבה היו עד בלי סוף), כשהוא מתנצל באדיבות לפני
הקצין העליון ומסביר את דחיפותו של המצב, "אהבת חיי עומדת שם
כה בודדה כאשר וולס כה נפלא נשמה מאולם הריקודים. איך אוכל
אנוכי להראות את פני לפניה, אם לא אקח אותה מייד לריקוד?"
חיוכו של הקצין היה כמעין אישור וגורדי לא בזבז עוד שנייה
מיותרת.

היה זה ריקוד וולס מהיר ויפה שנקטע באיבו. לקח לגורדי רגע ארוך
ביותר להבין מה קרה. רגע אחד הוא מפזז על רחבת הריקודים עם
ולנטין וברגע השני ידיו מונפות באוויר. וולנטין החטופה
והמופתעת, לא פחות ממנו, רוקדת לה בפה פעור עם אותו בחור צעיר
אשר שוחח איתה מוקדם יותר. הבעת ההפתעה על פניו התחלפה בצחוק
כמעט בלתי מרוסן (שלמזלו הרב, רוסן, ולא- כל פעולותיו הבאות
היו מאבדות רבות מהרושם שלהן). את אותו צחוק הוא החליף בזעם,
שהיה מזויף לא פחות מחיוכו בתחילת הערב.

כשהוא אוחז את הבחור בכתפו ומפעיל לא מעט כוח כדי לסובבו אל
כיוונו, אמר גורדי: "ומה בדיוק נותן לך את הזכות, בחורי
הצעיר," פניו מזעיפות וקולו מונמך ממילה למילה עד ללחישה רמה,
"לגנוב תחת ידי את הבחורה הצעירה ולנטין?" חומרת קולו לא
השאירה ספק לכוונותיו. אך למרות מאמציו לא הצליחה להגיע אל
עיניו, אלה צחקו באושר על הזדמנות לדו קרב שנקרתה בדרכו.
החיוך הרגעי על פניו של שותפו לשיחה הוכיח שגם הוא מעוניין עד
מאוד לקיים דו קרב מסוג זה, ולכן הזעפת הפנים, שהגיעה מיד לאחר
מכן, ריצתה עד מאוד את גורדי.

"את אותה זכות עליה אתה מדבר מעניק לי מעמדי הרם משלך, כמובן"
אמר הבחור בהתנשאות מחושבת, ששוב כמו אצל גורדי הגיעה רק עד
עיניו. "אני הוא הנסיך לפרק יורש העצר, ומתוקף היותי כזה יש לי
הזכות המלאה לעשות כרצוני בממלכתי ובנתיניה" כשהוא מרים אפו
גבוה באוויר, כאילו כדי להדגיש את עליונותו, אך בכך הוא רק
מנסה להסתיר את הצחוק על שפתיו.
גורדי, המרוצה מעצמו עד מאוד, לא מבזבז אפילו שנייה אחת, הנסיך
הוא בהחלט יריב שקול וכולם יודעים עד כמה זה נהנה מדו קרב חסר
כל משמעות, זהו בדיוק סוג האדם נגדו היה גורדי שמח להילחם,
והינה נקרתה ההזדמנות בדרכו! "נסיכי," צליל קולו היה מזלזל עד
דמעות, אך החיוך על פניו כמו גם בעיניו הוכיח את טעותם של אלה
שחשדו בזלזול, "עד כמה שאני מכבד את אביך, אתה בחינתי כאין
כלום עד שלא תשב על כס המלכות. לכן רואה אנוכי בהתנהגותך
ודבריך עלבון כלפי ואם לא תתנצל מיד, תסבול מחרון אפי!" שלוש
המילים האחרונות נהגו בקול רם יחסית, אך המוזיקה והרוקדים
הסתירו את הסכסוך המדומה מעיניים סקרניות.
"שאני אתנצל?! לא היה ולא נשמע!" הנסיך לפרק עמד גאה מול
גורדי, עיניו הביטו ישירות אל תוך עיניו של גורדי וכל אדם,
אפילו חסר הבחנה מוחלט, היה רואה את האושר בעיניהם של שני
הנערים. הנסיך עמד והמתין לכפפה שתיזרק וגורדי לא רצה להשעות
אותו עוד זמן רב, לא היה עוד טעם, המעשה נעשה והספר נסגר. לאחר
שהשני השליך את הכפפה לעבר הראשון, הוא הסתובב וקרא לעברו
"אנשי ייצרו קשר איתך בנוגע לפרטים"

השעה הייתה עשרה ל-12 בבוקר, היום למחרת. גורדי עשה את דרכו אל
יער האורנים, אתר הדו קרב המועדף על בני גילו. בכרכרה יחד איתו
ישבו עוד שניים: ויקטור הצעיר, ידידו הטוב של גורדי וולנטין,
אשר ב-20 דקות האחרונות לא עשתה דבר פרט מלנסות להניא אותו מן
המעשה.
"אבל גורדי, אתה עלול להיפגע באופן קשה בקרב זה..."
"אבל למה שיקרה דבר כגון זה?" שאל גורדי בתמיהה "אינך מאמינה
בכישורי הסייף שלי?"
"ברור שאנוכי מאמינה בהם, אך אני מכירה את כישוריו של הנסיך
לפרק. איני יודעת אם הידיים אצל שתי החרבות שוות הן. אין
ברצוני שאיש מכם ייפגע. אתה הוא חברי והוא מלכי לעתיד..."
"הירגעי, ולנטין יקירתי" אמר גורדי, נשק על לחייה ויצא. הצליל
הבא שהגיעה אל אוזניה היה קול התנגשות החרבות.

שני נערים שכבו על הספות מול האח בחדר החשוך אך המלכותי. מעל
אותה אח מפוארת בהחלט היה תלוי ציור מפואר לא פחות של אילן
הייחוסין המלכותי.
"אתה יודע לפרק" אמר גורדי כשהוא צופה באותה תמונה של אילן
היחוסין, "אני בעצם בן דודך"
"כן, ואיך זה?" שאל לפרק, כשמראה רציני לפניו אך הצחוק נעלם
מעיניו.
"אבי סביך הוא אחיו הגדול של אבי סבי" אמר גורדי.
הצחוק שפרץ בחדר היה קצר, הכאב שהוא עשב לצלעותיהם היה גדול
מדי...

זוהי אגדה שלא מתחילה ככל האגדות ולא נגמרת ככל האגדות, אולי
זה בכלל לא אגדה...