זה היה באיזה יום אחד בצהריים. זה בטח היה איזה חורף והיא בטח
קצת בכתה בלי להבין כל כך למה, כמו שזה תמיד קורה לה. אז היא
הסתכלה אל ההוא שלמעלה ואמרה לו שהיא לא יכולה להיות כאן לבד
יותר וההוא שלמעלה הסתכל אליה למטה, לקטנטנה הזאת, ושתק.
והקטנטנה חשבה שהוא מתעלם כמו כולם והתחילה לכעוס על כולם, על
אלו שלא מקשיבים ועל אלו שלא מבינים, ועל אלו שחושבים שהם כן.

הוא הגיע בסוף. נסיך הוא לא היה, אבל הוא הגיע, ואם יש דבר כזה
בעולם אהבה ממבט ראשון, אז כנראה שזה מה שזה היה, כי היא אהבה
אותו עוד מלפניו.

ולא, הוא היה שלה ולא, הוא לא עזר לה לא להיות לבד, אבל לפחות
הוא היה.
השנים הלכו וחלפו היא הפסיקה לנסות להבין למה היא בוכה והתחילה
להעדיף להיות לבד והפסיקה לבקש דברים מההוא שלמעלה.
והיא התחילה להתקלקל ממש כמו כולם.
והנסיך שלא היה נסיך ובטח שלא שלה, היה לפעמים קרוב ולפעמים
רחוק, אבל תמיד כשהיא הסתובבה לחפש אותו, הוא היה שם.

"וזה מדהים," היא אומרת לו, "שאנחנו עדיין כאן אחרי כל הזמן
הזה שעבר."
וזה מדהים, היא חושבת לעצמה, שאנחנו עדיין כאן בלי להבין בכלל
למה, וזה מדהים שאתה יודע ולא אומר לה ונותן לה עוד סיבה אחת
לכעוס על העולם.