כשאני פותח את הספר וזה מתחיל ב"הסיפור שלנו מתחיל" ואז מאבד
את זה. פשוט מאבד את הכל. עוד ספר חדש וגם אותו אני שונא
בשקט.
שתי שניות של קרח נסדק מתחיל להפשיר עושות לי את היום.
אבל גם זה לא מספיק.
בשבוע שעבר היא קנתה 2 ק"ג בטטות. ופטרוזיליה. וכוסברה. כי היא
אומרת שסבתא שלה תמיד הכניסה את כל הירוקים. זאת הסבתא עם
ה"ח'ה". ח' עיראקית שנשמעת כמו צליל של "הא" עם בעיות תקשורת.
זה הצד הלא אשכנזי שלה. היא חושבת שזה הצד המקופח.

שעה וחצי כבר ואני עדיין עומד מול המדף של הקפה מחכה
שציפורניים ארוכות עם לק לבן סדוק יגעו בי בטעות. או לא בטעות.

"פרנץ' מניקור זה הקטע עכשיו" היא אומרת, ושולחת מבט חם לעבר
10 פסים עקומים בלבן מלוכלך.
הארוע: הפגישה השבועית.
המקום: הסופר במרכז.
השעה: מוקדמת מידי בשביל להבריז מהעבודה.

פעם שעברה היא דיברה על סבתא "ח'ה" 10 דקות והאצבעות כל הזמן
דגדגו במקום שבו הציפורניים שלה נגעו. הייתי צריך עוד נגיעה.
רק אחת בשביל כל השבוע. וזה לא שלא הקשבתי לה. להיפך. הבנתי
שסבתא "ח'ה" היתה אחלה סבתא. ותמיד ידעה איפה כואב ואיזה אוכל
יפתור את זה. רק שהיא עברה ארוע מוחי. מסכנה. והאצבעות כל הזמן
דגדגו לי. אבל הקשבתי. אני נשבע.
30 סוגים של קפה אומרים לי שאני שותה את הקפה שלי לא מעודן.
ובלי גרגירים. ובלי טעם טרופי חדש לקיץ.

הלואי והייתי זורק לכל הרוחות את הספר שהתחלתי. גם לקרוא אותו
אי אפשר.
כשאני קורא אני שונא אותם. שונא את שניהם. שונא אותם מתאהבים
ומזדיינים בחושך.
קורא את אותה השורה שוב ושוב את הפסקה ואח"כ את העמוד. וחושב
על ציפורניים נוגעות. הייתי רוצה שישאירו לי סימן. להרגיש את
הבשר שתופס את העור.
אבל עכשיו אין ציפורניים באופק.

טיילתי במדבר. בנובמבר. מזמן. הסיגריה בתוך השק שינה היתה קרה
מידי. גם הסיגריה עם הזריחה וגם זאת שעם הקפה.
וגם הבחורה שישנה בשק שינה לידי.
נגיעות שעוברות עוד לפני שהן עוזבות לך את הגוף, ומשאירות
חורים קטנים בדיוק בשביל שלא תוכל לסבול את עצמך אח"כ.

רק הנכדה של "ח'ה" לא כזאת. היא נוגעת שאתה מרגיש. גם אם אני
מקבל ממנה רק שריטות מיקרוסקופיות של ציפורניים והוא מקבל אותה
שלמה. חמה ואוהבת. והוא יודע לגעת בה איך שהיא מבקשת ממנו
בלחישות באוזן.

מדף של קפה שהתחלף במדף של פסטות ושל דנונה עם כל סוגי
התוספות, ואני מתגעגע לביסלי בטעם גריל שאכלתי עם אחי כשהיינו
קטנים בפיקניק בחוף הבונים.
גם נגיעה של ציפורניים שלא באה וזה כבר שורף. החולצה מגרדת לי
ואני שונא אותה. שונא גם את החולצה. שהיא והחולצה ילכו כבר
לעזאזל.

העגלה עם כל המצרכים נשארה באמצע הסופר ואין לי אוכל במקרר
לשבת. ואין לי אותה לכל השבוע ולתמיד. גם לא ציפורניים שיכולות
להיתקע לי בקיר ולעשות צמרמורת שאני שונא, אבל לפחות מזכירות
לי שאני פה.