בזמן האחרון יצא לי לחשוב על החיים. אני לא יודע אם אני חושב
על הדברים האלה מתוך עצב או שמחה. זה פשוט רץ במחשבות שלי. על
מה אני היום, ומה יכלתי להיות לפני כמה שנים. רחמים עצמיים
שוטפים את הגוף שלי כמו גשם. השפתיים שלי מתיישרות כמו שורה
ארוכה של חיילים. העיניים עצומות. לוקח נשימה עמוקה, והסרט
מתחיל לרוץ. מקומות שהייתי בהם כשהייתי קטן, ילדות, שיחות עם
אנשים, רגעים שמחים, רגעים עצובים. הכל. רץ. יותר ממהירות
האור. אני לא מספיק לעקוב. מהר מדי. רץ. שחור.

אור. העיניים נפתחות ונעצמות, שוב נפתחות. שוב נעצמות. נפתחות.
קם, מסתכל סביבי. החדר שלי אותו חדר. המיטה במקומה, הטלוויזיה
תלויה על הקיר, הכלבה שלי ישנה בסוף המיטה. מסתכל על השעון
ורואה שהשעה מוקדמת מדי. מכין נס-קפה, 2 סוכר, כמו בכל בוקר.
הקפאין זורם בכל הגוף שלי. שיגרה. אנשים שלא מתעניינים בשלומי
ושואלים בכל זאת, עייף. נמאס. לא מכיר את עצמי יותר, זה לא
אני. הפכתי למשהו אחר. משהו רע. אני מתחרט על הכל. אני רוצה
להתחיל הכל מהתחלה. אני רוצה להיוולד מחדש. אני רוצה לאכול
ממתקים ביום שבת בבוקר שאבא מביא לי, אני רוצה לאפות לחמניות
בגן חובה בימי שישי ולאכול אותן. אני רוצה לחזור לחוף הים
ולמצופים שלי, אני רוצה לחזור לאותם אנשים שלא התייחסתי אליהם
ברצינות. התנתקות. כל-כך נמאס לי ממנה. היא כבר חלק בלתי-נפרד
ממני. כשאנשים מתחברים אחד לשני, אני מתנתק מאנשים. הכל אותו
הדבר בשבילי, שום-דבר לא משתנה. אני רוצה חיים אחרים, לחיות
בעולם טוב. לברוח מהכל. למחוק את רגש הבדידות מהעולם שלי, יחד
עם העצבות והרחמים העצמיים. רוצה ללכת באיטיות, יחף, על חול
רטוב ושגלים רדודים ישטפו לי את הרגליים, וכשהריח הכל-כך טוב
של הים יחדור אליי, אני אעצום את העיניים ואעוף. רחוק. למעלה.
אראה רק ים כחול. עף. תחושת הזמן נמוגה מהמחשבה שלי. עף מעל
הרים, מעל גבעות, מעל המים, מעל תהומות. כמו פיטר-פן. בלי
דאגות. בלי לשאול את עצמי בשביל מה אני עף, או כמה זה עולה לי
ומאיפה אני אשיג את הכסף, בלי לחוש אשמה במה שאני. לעוף, לעצום
את העיניים, ולא לחשוב על כלום.

לוחץ על כפתור, ומהרמקולים יוצאים צלילים עצובים מלווים בשירה.
מדליק נר. מכבה את האור. ונשכב על המיטה, כמו שאני עושה
לפעמים. העין הירוקה שלי, שכולם אומרים שהיא יפה כל-כך, מוציאה
מתוכה דמעה גדולה. תחושת כאב-לב לשניה וחצי. נשימה עמוקה. דמעה
קטנה יותר יוצאת מאותו המקום. כל-כך הרבה דברים שרציתי להיות.
כל-כך הרבה דברים שחשבתי עליהם ולא אמרתי לאף אחד. כל-כך הרבה
דברים שרציתי לעשות כמו כולם ולא היתה לי את ההזדמנות או את
האומץ כדי לעשות. נשימות הופכות לקטנות יותר. כל-כך הרבה דברים
שאף-אחד לא מסוגל להבין. לפעמים אפילו אני לא. אבא מלטף לי את
השיער ואומר שיהיה בסדר. שבסוף תמיד הכל מסתדר. נדמה לי שבעולם
הזה שום דבר לא מסתדר. חושב על מה יקרה כשאמא ואבא כבר לא יהיו
בחיים. האבנים שאני כל-כך תלוי בהן יעלמו. אני לא חושב שאני
אוכל להתקיים. לא יודע למה אני חושב על זה.

מוריד את המשקפיים, מתכסה בשמיכה. הדמעות ממשיכות. השפתיים
עקומות. כאב גרון של בכי. רחמים עצמיים. כל-כך רע. כל-כך רע
לי. אני רוצה מקום אחר. אני לא מאושר. אני סובל. תמיד חושב על
איך לרצות אנשים אחרים. איך שאני אצא בסדר. איך שאני לא יכול
לעשות טעויות. ואם אני עושה טעות אני שונה. איך לא להיות
אחרון. לא משנה במה. איך לא להיות הראשון שמנסה. איך להגיע כמה
שיותר מהר אל העולם הוירטואלי. אולי אני לא חי חיים אמיתיים?
הרבה פעמים יוצא לי לחשוב שאני קיים על כדור הארץ בגלל שאלוהים
רוצה שאני אוכיח משהו, שאני אלמד משהו. אולי לא הייתי בסדר
בגלגול הקודם. אולי אני צריך לתקן משהו. אולי.

הדמעות נפסקו. השפתיים יבשות. העיניים עצומות. לא חושב על
כלום.

נרדם.