אני אבודה.
כן, אני אבודה, אני לא מצליחה למצוא את עצמי במערבולת החושים
שנסחפתי לתוכה.
אני מרגישה כאילו אני מסתובבת בתוך מערבולת, מסוחררת, מתהפכת,
נאבקת, צועקת, כואבת... ושום דבר לא עוזר.
אני מנסה למשוך עצמי מתוך המערבולת, להיות מעין יד ענקית
שתופסת אותי בראשי, כענק שתופס נמלה בין אצבעותיו, ולמשוך את
עצמי מהמערבולת, להוציא אותי - ועכשיו.
זה לא עוזר.
לא משנה כמה אני מתנגדת לרגשות, כמה אני נאבקת בעצמי, דבר לא
עוזר. ממשיכה להאבד בתוכי.

אני אבודה.
התמודדתי עם כל משבר שהיה לי בחיים, ולא, זו לא האהבה שמפריעה
לי. זה גם לא ההורים ולא הלימודים.
לא, זה לא כל מה שתירצתי עד עכשיו לכולם.
זו אני - אני, עצמי ואנוכי.

מה איתם? אני שואלת את עצמי, ואני עונה: אני לא מכירה אותם.
כן, כל כך זרמתי עם מסע הכאבים שלי, עם מסע תשוקותי וכאבי
והתערבלתי במערבולת, שאת עצמי לא מצאתי.
ושום מסע בירור עצמי שבעולם לא יעזור לי לחזור לזמן האבוד
ולחפש אחר עצמי שוב. אני לא יודעת אם אי פעם אמצא את עצמי.
אבל אני משתוקקת להכיר את עצמי.
ואני לא מדברת על איזה מאכל אני אוהבת הכי הרבה, מה אני אוהבת
לשתות ואיזה סרט אני הכי אוהבת.
אני מדברת על עצמי.
טוב, אף אחד לא יבין אותי, אני לא בטוחה שאני אפילו מבינה
אותי.

אני לא יכולה להבין דבר או לגרום לאחר להבין אותי, כי דבר אחד
ידוע.
אני אבודה.
אני לא מוצאת את עצמי.