"Everytime I try to fly I fall without my wings I feel so
small"


בזמן האחרון אני מרגישה מוזר, אדם אומר שזה בגלל שאני משתנה.
אבל זה לא קשור לדעתי, זאת לא ההרגשה של השינוי, כבר לא.
מתעצבת כשאין לי סיבה להתעצב - נכון, זה לא חדש, אבל זה שונה,
לא כמו תמיד.
מרגישה לבד ושוב גם זה לא חדש, אבל שונה מפעמים אחרות, מכולן.
הכרתי חבר חדש, חור שחור קטנטן ועמוק.
כזה שנופלים אליו ולא מגיעים לתחתית, רק מתקדמים אליה עוד ועוד
עד לסוף שממנו כבר אין עוד לאן ליפול.
אני נופלת, מרגישה את הרוח ואת הנפילה, מרחפת למטה.
מנסה להשלים, מנסה להנות מרגעיי שנותרו.
גם אצל אדם קורים דברים, אני מרגישה שהוא לא מספר לי מה עובר
עליו, אולי רוצה לחסוך ממני.
מרגישה שהוא לאט-לאט נסגר כלפי.
לא, האהבה שלנו עדיין דולקת ואני מאמינה שתמיד תהיה כך - אבל
עדיין כל השינויים האלה לא יכולים להיות לטובה -  למרות שהוא
תמיד ימצא את הדרך להראות לי שכן.

דיברתי היום עם אחותי, כן, יש לי אחות.
לא דיברתי איתה כבר 7 שנים.
אני כל-כך שמחה שיש לי עם מי לדבר, אני מרגישה שלאף-אחד לא
אכפת.
נכון, לאדם אכפת, אבל הוא עסוק בשלו, מרחף לו לעולמות קסומים
רחוקים, הוא לא אשם או עושה את זה בכוונה, פשוט כזה הוא -
מרחופון שכזה, ואני אי-שם סגורה באיזה בה"ד.
כל-כך חסרות לי שיחות הנפש, אלו ששואלים מה קרה ושבאמת אכפת
להם ולא סתם שואלים מתוך צביעות ובכדי לצאת ידי חובה.
מניחה שכרגע אני צריכה להיות במצב הזה. אולי זה איזשהו תהליך
שבסופו יצא רק טוב - וואי, אני כבר מדברת כמוהו, מקווה שהוא
צודק.
אני מרגישה שהוא העמוד שתומך באוהל שלי ובלעדיו אני אתמוטט,
אולי בגלל זה אני מפחדת לאבד אותו כל-כך.
זה כל-כך מספק לאהוב ברמות שאני אוהבת אותו, כל-כך מדהים אבל
גם מפחיד ומסוכן.
כמו שלכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו.

עוד שבוע אני מסיימת את הקורס, סוף-סוף.
נהנתי להיות בו אבל המרחק מאדם והכלבים שיש שם הרגו אותי.
אבל אני מחזיקה מעמד, לא נותנת לעצמי ליפול יותר מדי, לא נותנת
לעצמי להתיאש לגמרי.
אני חיבת לסיים את המסלול הזה, התחלתי ואני אסיים.
הייתי נותנת הכל כדי להיות שם בטקס בלטרון, ברגע חשיפת הדרגות,
לא בתור צופה, בתפקיד הזה שיחקתי כבר פעמיים, בתור משתתפת
פעילה.
אדם והקצונה הם החלומות הכי גדולים שלי כרגע.

אם היה צבע שמבטא אותי, שצובע אותי עכשיו, הוא היה לבן-טהור
שכזה, מעורפל אך עם זאת מלאכי.
כזה עם הילה שמקיפה אותי, לא מסנוורת כזו שמושכת אותך ומרתקת
את עיניך.
הצבע הזה, הלבן הזה, לא בא לבד - הוא מביא איתו את כל הפמליה
שלו ובה נמצאת גם ההרגשה הנוראה הזאת.
ההרגשה שהכל קפוא, הרגשות, הדמעות והחיים.
ההרגשה שאת בין שני עולמות במרחב ההמתנה למעבר.

כשאני חושבת על זה אני מדמיינת לעצמי שני כדורים גדולים
הקרובים אחד לשני וביניהם שביל שעשוי כולו ממרשמלו לבן, סאטן
לבן ופרווה לבנה.
ובמקום רוח נעימה הוא מלווה בנשמותיהם של העוברים לעולם הבא.
אני מדמיינת תמונה שלי שם למעלה, אוחזת בכל כוחי באדם שלא יפול
ויחזור לעולם מטה, שישאר איתי, שלא יעזוב.
ולפתע אבק נוצץ מתפזר על ידינו האוחזות בחוזקה ומפריד את
אחיזתנו כבמטה קסם והוראה מלמעלה.

ההרגשה הזאת, ההרגשה הנוראית הזאת.
כל רגע הבכי עומד לפרוץ ממני החוצה, אך זה לא יהיה בכי רגיל,
כל דמעה עוד לא תספיק לנזול ותקפא כברד.

דמעות קפואות, דמעות של ייסורים ואהבה, חיים ומוות, טוב ורע.
דמעות של נשמה אבודה.


"i guess i need you baby"