פריס הילטון מופיעה לי בחלום ואומרת לי שאני חייבת להתחתן. אני
חייבת להקשיב לה, היא עשירה, מפורסמת, מצליחה עם גברים והיא
אפילו כתבה ספר. היא פותחת וילון ומאחריו עומד האיש שאני אמורה
להתחתן איתו. וואי! זה בדיוק כמו ב"רווק" ואני הרווקה הכי
נחשבת שם! אוי מיי גוד! אחרי סדרת ניתוחים הפלסטיים ומצלמות 24
שעות ביממה ומגורים עם עוד 20 אנשים, וסקס בשידור חי, אני
מקבלת את הפרס הגדול. שנייה לפני שהוא מוריד את המסכה, שאני
אראה עם מי אני הולכת לחיות כל חיי, הטלפון מצלצל והוא נשמע
מעצבן מתמיד, בטח אמא. אני צועקת לשפופרת שהיא חייבת להפסיק
להתקשר אלי, בשעות כאלה ושתלך לראות אודטה, אבל מהצד השני אני
שומעת קול עמוק וגברי.

"שלום, מדבר הרב אליעזר משה לייב שוורצפוקס מעמותת "הצל חיים"
אני מבקש דקה מזמנך"

"הלו", אני מאמצת את הקול הכי
עוד-מעט-השקיעה-כאן-נעמי-רביה-ואני-מתגפפת-עם-המיקרופון, אני
מפלרטטת.

"אנחנו בעמותה מופקדים על אלפי יתומים רעבים שברגע זה דופקים
על דלתותינו ומבקשים פת לחם כדי לשרוד, עצמותיהם כבר בולטות,
קיבתם אוכלת את עצמה, וגרגור בטנם נשמע מתחילת ארץ עד סופה"
הוא ממשיך בקול כריזמטי.

בסדר, אני אומרת לעצמי, ככה זה בתחילת יחסים. זו הדרך שלו
להרשים אותי, משחק אותה קשה להשגה.
אני מקשיבה לו בעניין כמו חברה טובה, בולעת את מילותיו בצמא,
מתקרבת אל הטלפון בהזדהות, מעלה לכלוכית בעיני תוך כדי שהוא
מדבר. מהנהנת בהסכמה.

"האלמנות המסכנות שבעליהם מתו מסרטן, והן, בצר להן, אכלו את
גופותיהם חסרות השיער, מבקשות ממכם, עם ישראל קדוש ויקר לעזור
להן, ולו בשקל, שלא יצטרכו לחתוך את ילדיהם היתומים המסכנים על
מנת לשרוד"

אחרי כמה זמן נמאס לי.

"תקשיב לי אלי, אני אוהבת אותך, אבל נמאס לי! או שאתה מגיע
לעניין או שאני עוזבת! אני לא אמא שלך, לא הארנק שלך ואני
בטוחה כשהתחלנו את הקשר לא היית כזה מרוכז בעצמך."

אליעזר ממשיך כאילו אני לא זועקת עליו, אבל זה רק כי אני לא
ניחשתי, שהוא, נשמה רומנטית שכמותו, עומד לזרוק פצצה ריחנית
וורודה לחדר.

"הבעל המובטל, מקבל זלזול מאשתו הצדיקה ומילדיו שבמקרה לא
יתומים,  ובכך הנישואין נהרסים".

אני צורחת את הצעקה שאני שומרת רק לרגעים הממש מרגשים בריקי
לייק, כאלו שילד מכנופיה אומר שהוא יחזור למוטב, או איזו טמישה
מציעה נישואין לחברה חסר הגפיים.

"איי דו! איי דו! ברור שאני אתחתן איתך מותק. ברור! ועוד ככה,
לפני כולם! ממש לא האמנתי! הפתעת אותי! אני חייבת להתקשר לאמא
שלי!"

אבל הוא ממשיך, בקולו הקר רוח והשלו, גבר אמיתי, לעולם לא
מסגיר את רגשותיו, אפילו ד"ר פיל, שהוא פסיכיאטר מורשה ולא
סתם, הוא הכי טוב, עובדה שהוא קיבל תוכנית טלויזיה, אמר ככה.

"התינוק הרעב שבוכה לאימו לילות כימים, אבל האמא מוטלת ללא רוח
חיים, כשחתולים אוכלים את גופה! בשבילו אנחנו כאן."

אני מרגישה את התינוק שלנו תופח לי בפנים,
ובין החלפת חיתול אחת למשניה אני עדיין שומעת אותו מברבר.

"ילד בן 13, שלא יכול לעלות לתורה, כי הוא צריך לפרנס את
משפחתו! ואין לו זמן ללמוד את הטעמים!"

עכשיו אני באמת זועמת:
"מה אתה עשית בשביל הילד שלנו?! רק אני פה איתו פה כל הזמן
ואתה כל היום אומר שאתה עסוק בעבודה, בטח עבודה, מה את אתה
חושב שלא הרחתי את הבושם שלה? אני עוזבת לאמא שלי ושלא תיגע בי
יותר, אתה לא תראה את הילד שלנו יותר לעולם! נתראה בג'רי
ספרינגר!"

והוא, אדיש, כמו כל גבר טיפוסי ואטום, ממשיך לגרום לי לתרום
ולו אגורה למשפחות רעבות. מכל העולם איכפת לו, חוץ מהמשפחה
שלנו, אופרה וינפרי כבר מזמן היתה אומרת לי לעזוב אותו.

"מה איתי שאני רעבה לאהבה?" אני שואלת ודמעות פוטוגניות ממלאות
את עיני, אני שומעת את המצלמה בראשי עושה זום אין על הרגע
המרגש, תוך כדי שקולו שבור מהצד השני, מתחנן שאני אשאר.

"זוהי הודעה מוקלטת, לתרומה הקישו 1, כדי שהודעה זו לא תחזור
על עצמה הקישו 2"

"שלום שלום ואל תחזור לי בחלום." אני עונה בקרירות ומנתקת.
אני לא מבינה למה כל חלאות האדם נדבקות דווקא, אלי. בטח זה
משהו בגנים שירשתי מאמא.