לא לקח לו הרבה זמן להתפזר, והשפיות הלכה אחרי עצמה, במעגלים.
הכל היה קורס לולא קפץ המוות לגיחה וטרף את הקלפים.
כשהמוות מפציע, כמובן, בלי לדפוק, אפילו לא בשם הנימוס, תמיד
יש את הטיפש התורן שכורז בחוסר טאקט מבהיל: "תראו מי הגיע..."
הפחד מחויר, הציניות חומקת חרש ואז הריטואל הקבוע: כוס קפה
,סיגריה, קצת קרקרים והוא ניגש לחרבן ת'יום למישהו חדש. הכי
מעצבן שכולם מסתלקים, כאילו רוצים שאני אארח אותו לבד. וכשאתה
אחד על אחד עם מישהו שלא פגשת הרבה זמן, זה ממש סרטן. אפרופו
סרטן, ידיד טוב של המלאך, כל ביקור הוא טוחן לי ת'מוח במורשת
קרב על "התקופה הטובה, לפני שהמיינסטרים, האיידס, והסארס
השתלטו על התעשייה."
וככה שוב הם ברחו הנבלות והשאירו אותי לבד עם החרא הקטן ששתה 5
ליטר קפאין מרוכז, מצץ חצי פקט נובלס ולא הפסיק לקטר.
ואני? אני הגבתי בנימוס מחייב: "נחמד שבאת, תקפוץ, תתקשר..."
וראבק! תודיע קודם שאני אדאג לא להשאר לבד.