את הסיפור הזה שמעתי מבבון זקן מאד, מגזע הבבונים אדומי הישבן.
זה היה אחר צהריים אחד, הוא ישב בקרחת היער - שיער רעמתו
הלבקנית - ארוך ודליל וסיפר לבני מינו את המעשיה הזו.
וכך זה התחיל:
על מנת למנוע תחרות ומתוך שיקולים של שמירת השקט התעשייתי,
החליט הארי לתת לחתול להיות שר אוצר ולשמור על השמנת. החתול -
חיה יהירה ותכמנית (שאת מעט הסימפטיה שהיתה בו הוציא על ליקוק
עצמי של פרוותו) - דווקא היה עסוק במחשבות, איך להחליף את
הארי, בהזדמנות הראשונה, אך בכל זאת שמח מאד לרעיון שבשלב
ראשון הוא יהיה אחראי על כל כדי השמנת ועל המחבצה הלאומית.
החתול, דאג מראש להכשיר לו קהל של אוהדים שיתגייסו לצידו בעת
הצורך וגם ידע להפעיל אחרים כדי להשיג את מטרותיו, כשהוא עצמו
מתחפש לשה תמים. הוא עדיין ליקק את פצעיו וזכר היטב את מאבקו
הישן באליטות של החיות המלומדות וכמי שלמד את הלקח היטב. גיבה
את עצמו בטומי - ראש הזברות ונציג החיות העצמאיות והבלתי
מאוגדות. את גורי הפודלים בוגרי ההב-טק, שיכנע בהגיון רב,
שהעולם שייך לצעירים והשמיע להם, שהוא הולך להיפטר מכל החיות
הבזבזניות ולא יצרניות, כמו: אבותיהם, הכלבים הזקנים וקבוצת
חיות הבית המפונקות. מאחר וידע מראש שאין מספיק שמנת לכולם,
החליט להקציב מנות מופחתות. לכל קיצוץ מצא סיבה.
לשרה,פרה-לבנה, סרב לתת כי היא מיצרת חלב בעצמה. לעז, זכר
בכעס, שהרשתה לגדייה לאכול את הדשא בגינת ביתו ומזבובי התעלם
סתם - כי לא סבל אותו. הוא תפש מיד ששר הפנים אינו זברה רגילה
אלא סתם חמור מפוספס והודיע לו שלא יתן טיפת שמנת לפני שהוא
יטפל בכל אוכלוסיית סוסי הפוני אוכלי החינם. גם החסידות
השחורות, שהורגלו שנים לשבת על יד השולחן ונושלו על ידי הארי,
נאלצו להשקיף מרחוק בעגמומיות על הנעשה, והעגורים האפורים
יוצאי הצפון הקר ריחפו בסיורי תצ"א מעל השטח כשהם מקפידים
לדווח על המתרחש למנהיגם היומרני גורי עגורביץ. בינתיים חילק
החתול שמנת בכף רחבה ליקיריו ואנשי שלומו, במיוחד לקוקיות
אהובות נפשו שהקימו מושבות בקיני זרים מעבר לגבול היער. הוא
פיתח שיטה נהדרת: במקום בכלי חלוקה, חילק את השמנת בכפות
רגליו. כך אף אחד לא יכול היה לדעת כמה חולק, ובנוסף נדבקה לו
המון שמנת לכפות ויכול היה ללקק כאוות נפשו - לצריכה עצמית.
אויבו הגדול של החתול היה התרנגול, מנהיג האיגודים. גוף קטן,
כולו מכוסה נוצות וכרבולת ענקית שמעטרת את מצחו הצר. גם הוא
חשב את עצמו ראוי לזכות בכסאו של הארי וסמך על כוחו הרב
באיגודים, אך באותו זמן הוא שהה בחו"ל בשליחות מטעם. שם פגשוהו
קולגות וסיפרו לו על מה שמתרחש בארץ. הם שאלו אותו אם הוא יודע
שסוסי הפוני מתים מרעב בגלל שתקופה ארוכה לא מחלקים להם שמנת.
למשמע השאלה, הסמיקה כרבולתו הענקית של התרנגול מבושה, כי לא
ידע על כך דבר, וכשהסתיים ביקורו ההיסטורי, חזר לארץ והכריז
מיד על שביתת שבת של כל החיות.
זה היה בסיום תקופה ארוכה של ויכוחים עקרים בין שליחים סוג ב'
של הצדדים. האמת יצאה לאור והדמויות המרכזיות בפרשה - התרנגול
והחתול - התיצבו באופן אישי, זה מול זה, לקרב ענקים על השמנת
(למעשה היה זה קרב על ירושתו של הארי). החתול, כבר אמרנו, חיה
חכמה, גייס משרדי תדמית ופרסום והלם במנהיג האיגודים בכל הכוח.
"את השמנת מן זאמאן העברנו, אלה הם רק המנהיגים של סוסי
הפוני שניהלו מדיניות פזרנית ולא חילקו לנתיניהם את השמנת
שקיבלו מאיתנו". התרנגול, אמנם אין לו מוח, אך כוח להזיק יש
ויש. כשהוא נעזר בדעת קהל זמנית אוהדת (של אלה שלא סבלו את
יהירותו של החתול ואת שקריו), הצליח התרנגול לגייס לצידו את
צבועי הבנק אוכלי הנבלות, את צפרדעי הנמל האמידות ואת הנשרים
והדיות, ובכוח זה סגר את מדינת הארי. זה היה עיתוי מזהיר. המון
נהנתני מדינת הארי שהיו בדרכם לחו"ל, נבלמו בקיני הנשרים ולא
יכלו לצאת לחוג את חגם. עלתה שוועת העם הנגזל השמימה.
בינתיים, נזעקו הטיגריסים בעלי השמנת ולחצו על החתול להגיש
תביעה נגד התרנגול בלשכתו של סטיב התיש. סטיב התיש בחן את
המקרה והחליט שכולם צודקים - יש להפסיק מיד את השביתה ולהתחיל,
במקביל, לחלק את השמנת לסוסי הפוני. מנהיג הפודלים עבר בארץ
במסגרת מסעותיו האין סופיים, אך לא מצא מקום להתערב שכן היה
עסוק בקידום פרויקט חייו -
הסכם הקבע בין ממלכת הארי לבין
העורבים הקסומים.
וכך הסתיימה השביתה הגדולה, הארי נחלש והחליט לחזור לג'ונגל.
הטיגריסים החליטו לתבוע את נזקי התביעה מהחתול ומהתרנגול
והתרנגול מצא את עצמו במלחמה על התפקיד הנכסף מול החתול החכם.
שניהם לא ידעו שסופם נחרץ כשמעל ראשם מרחף צבא העגורים הלאומני
של גורי עגורביץ שחלום חייו היה ליצור ראש גשר - בעזרת מליון
העגורים המקומיים - עם דג שיבוטין, מנהיגה הכל יכול של המעצמה
הצפונית. בצורה כזו, יוכל להשליט סדר וחוק, נוסח שיבוטין, גם
במדינת הקלאמרי (כפי שקרא לה על שם המאכל האהוב עליו). אף אחד
גם לא שם לב לרבבות העורבים הקסומים שהתעופפו בעצבנות מאחורי
הגדר וצפו במתרחש עד שהחלו להחריש את האויר בקולותיהם הצורמים
ובטיסות כנף חצופות מעל מושבות הקוקיות.
