זהו. אמרתי את מה שאמרתי.
עכשיו, אולי אתה יודע.
ובעצם, איני יודעת למה אמרתי זאת.
האם בגלל פחד? אבל ממה כבר יש לי לפחד? האם בגלל הרצון להוכיח
למישהו משהו?
לא יודעת. אבל אמרתי, ואולי לבן אדם הכי לא נכון.
אולי, היא אומרת לי. אבל עכשיו אני כבר יודעת שאין אולי.
למה, למה אני תמיד אומרת קודם ורק אחר- כך חושבת?
אני אפילו לא בטוחה שזה נכון.
ועכשיו מה? הרי אני יודעת שכשנפגש אני לא אוכל להסתכל לך
בעניים, כי אני תמיד יחשוב 'אולי אתה יודע'.
ואם לא? ואולי היא בכל זאת תשתוק? ואולי אני סתם מקשקשת?
הרי אני לא יודעת עליה כמעט כלום.
ואולי זאת בדיוק הטעות. אבל היא הכירה אותך. ובהתחלה בכלל לא
חשבתי לספר לה עליך...
כן, בטוח שאתה יודע. הרי אתם בקשר יותר טוב ממני, למרות שאני
מכירה אותך יותר זמן ממנה...
היא יודעת מי היא, מי שאני מדברת עליה. .
ברור, הרי לטלי יש קליטה מהירה. והנה, עכשיו גם אמרתי את השם
שלה.
כן, טלי. חשבת שאולי את טועה? ולי יש פה פזיז.
את, שמיררת לי את החיים, חשבת פעם שאולי את טועה?
"סליחה" היא ממלמלת ומשפילה ראש. שתיקה. כמובן, טלי לא יודעת
להודות בטעות.
"לא נכון" היא ממלמלת להגנתה ועדיין משפליה ראש ושותקת.
"לא התכוונתי"
אני מחרימה אותה. כמובן, אחרי שמי שחשבת שהיא חברה טובה שלך
עושה לך כזה דבר חסר טקט לחלוטין.
איך אמרתי ללימור? חבל שאי אפשר לתבוע על חוסר טקט.
אבל טלי עדיין שותקת. סליחה אני כבר לא אוציא ממנה.
והרי זה לא היה צפוי מראש? צפוי גם צפוי.
זהו, טלי. אני מודיעה לה בחגיגיות. ובזאת נסתיימה לה השיחה
האחרונה שלנו.
"תני לי עוד צ'אנס. את יודעת שאני כזאת" היא לוחשת, בקושי
שומעים.
לא טלי. זה נגמר. הצ'אנס האחרון נגמר.
גם בלוטו הסיכוי מוגבל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.