עיניים עקבו אחריו, הסתתרו מאחורי מקום שממנו לא יכול היה
לגלות אותם, אבל רדפו אחריו במבטים חודרים. אל העיניים התלווה,
כמובן, גוף, גוף רזה אבל לא מדי, בניגוד לרזון החיוור של הרבה
מהבנות שהוא הכיר. לא גבוהה, אפילו די בינונית. זו בעצם הייתה
הבעיה, היא הייתה בינונית. אל העיניים האלה הצטרף גוף בינוני
של אדם בינוני, של נערה בינונית; עיניים חומות, לא משהו מלהיב.
ממתי עיניים חומות הן משהו מדהים? אנשים אף פעם לא מתלהבים
מעיניים חומות. תמיד רק ירוקות או כחולות. אבל היא אף פעם לא
חשבה על עדשות מגע. עזבו אותה משטויות כאלה.
היא קשרה את שיערה בגומיה דקה כדי שלא יפריע לה. היא חס וחלילה
לא רצתה בטעות שהוא יראה אותה ואז הוא יבהל ואז בכלל היא תאבד
את כל המטרה שלה. ומה הייתה המטרה שלה? כל אחד יגיד שהיא לא
שפויה. למען האמת, זה מה שכל החברים שלה אומרים. כשהיא סיפרה
להם שהיא רוצה לראות אותו, שהדקות המעטות שהיא מסתכלת עליו
בבי"ס בכלל לא מספיקות לה, והיא רוצה ללכת לאיפה שהוא הולך,
לחפש אותו כדי להסתכל עליו, החברים שלה הסתכלו עליה בעיניים
נדהמות ופשוט קראו לה מטורפת.
אף פעם המילה הזו לא נשמעה לה כ"כ חזק. כמו תופים חזקים בדרום
אפריקה מינימום.
היא שמעה אותם כמו צופרים במוחה. היא עדיין יכלה לשמוע אותם
צועקים עליה כשהיא עכשיו מחפשת אותו במבטיה. היא הסתתרה מאחורי
עץ, נעה אחריו בדיוק מושלם, בשקט מדהים כדי שלא ישמע אותה או
יראה אותה - ירגיש בה. היא הרגישה כמו נוצה והשתדלה להיות כמו
אחת. נוצה היא לא דבר בינוני, נוצה היא דבר קל, משהו שאי אפשר
להרים או לגעת, משהו בלתי מושג. זה מה שהיא רצתה להיות, משהו
שהיא היחידה ששולטת בו. משהו עם קלילות ונועם וחמימות.

2

היא זזה בשקט ובדיוק מושלם. היא יכלה מהמקום שבו עמדה לראות
אותו נכנס לתוך בניין עם המון קומות ושיערה כי זה הבית שלו.
ההשערה שלה הייתה נכונה.
אחרי שהבינה כי מכאן לא תוכל עוד להשקיף אחריו, היא החלה לחזור
הביתה.
הבית שלה היה לא רחוק משם, למרבה המזל, אז כעבור 5 דקות כבר
הייתה בתוך החדר שלה. היא התקלחה וחשבה עליו. היא אכלה ארוחת
צהרים, וחשבה עליו.
כשיצאה אחרי שעתיים לביתה של רונה, החברה הכי טובה שלה,
ומנהיגת לגיון החברים שלה שסבר שהיא התחלקה על השכל לגמרי, היא
עברה כמובן דרך הבית שלו, למרות שבכלל לא היה בדרך שלה.
כשהיא הגיעה לבית של רונה, רונה כבר חיכתה לה עם פה מלא. היא
אמרה לה שהיא משוגעת, שיום אחד הוא יתפוס אותה ושזה לא יגמר
בטוב. היא אמרה לה שהוא בחיים לא יאהב אותה אם יתפוס אותה
עוקבת אחריו. איזה בחור ירצה חברה מטורפת?!
ואז היא עצרה אותה:
"מי אמר בכלל שאני רוצה שהוא יאהב אותי? מי אמר שזה מה שאני
מחפשת? אולי אני בכלל לא רוצה אותו? לא רוצה להשיג אותו?" אמרה
בקול שיצא לגמרי לא טבעי, כאילו שהיא בעצמה לא מאמינה למה שהיא
אומרת.
"אז אם את לא רוצה אותו, למה את מתנהגת כמו חוקרת משטרתית? למה
את רודפת אחריו ועוקבת אחריו כמו פסיכית? אנשים נורמלים לא
מתנהגים ככה, את יודעת!" צעקה אחריה רונה. היא איבדה את
העשתונות שלה, דבר שקורה לעתים קרובות למדי.
היא יכלה לראות שפניה של רונה נהיות יותר ויותר אדומות
ובעיניים שלה נתפס מעין ברק סגול משוגע שקיפץ לו בתוך האישונים
שלה.
היא לא פחדה, אלא פשוט לא ידעה איך לענות. היא ידעה שהיא לא
מתנהגת כמו אדם שפוי, אבל היא ידעה בתוך תוכה שהיא כן שפויה.
שהיא עושה את זה מתוך סיבה הגיונית ונורמלית שכל אדם אחר
בסיטואציה שלה היה מבין.
"את לא מבינה אותי וזהו," היא פלטה והתיישבה על המיטה עם כיסוי
המיטה הצבעוני והמזעזע ביותר שראתה מעודה. משום מה המשפט שזה
עתה אמרה, לא נתפס בעיניה באותה משמעות טרגית שיכול היה
להיתפס. בעיני כל אדם אחר כאשר החבר הטוב ביותר שלו לא מבין
אותו, זוהי משמעות עצובה ומכריעה ביותר לגבי החברות שלהם.
אבל היא לא הבינה את זה ככה. היא תפסה את העובדה הזו כמובן
מאליה, כאילו שבעצם היא לא אמורה להבין אותה מלכתחילה.
רונה ירקה משפט קצרצר - "אני לא חושבת שאף אחד מבין אותך."
המשפט הזה סימל בעיני שתיהן את סיומה של השיחה.
בדרך מוזרה ביותר הן המשיכו לדבר כאילו שזה כלום. כאילו ש4
המשפטים האחרונים נבלעו בתוך רצפת החדר. כשהחשיך, ליוותה אותה
רונה לביתה. כשהגיעו לפינת הרחוב, לחשה רונה "פשוט תפסיקי
וזהו." הלחישה לא נענתה במשפט ואפילו לא במילה.
רונה הבינה כי מה שעובר על חברתה עמוק יותר ממה שהיא רוצה
להבין. רונה לא רצתה להיכנס לזה. היא סמכה והאמינה בחברתה
אמונה עיוורת על סף הדביליו, וחשבה כי מה שזה לא יהיה, זה לא
עניינה. אם היא רוצה לעקוב אחרי בחור שתעשה את זה. אבל אני לא
אחזיק בשבילה את המשקפת.
היא חזרה לביתה בעודה רואה את הגב של רונה מופנה אליה בעוד
רונה חוזרת לביתה.

3

הלילה עבר עליה נורא מהר. בדרך כלל, 9 שעות שינה היו מספיקות
לה, אבל הלילה היא ממש נכנסה לתוך המיטה. כאילו שחור ענקי נפער
בתוך המיטה שלה והיא הייתה בתוכו ממש. אבל מאחר והיא לא, נקרא
לזה שינה עמוקה, טוב? טוב.
השעון המעורר צלצל בדיוק בזמן, והיא לקחה את המצלמה שלה
בכוונתה ללוות אותו בבוקר בצילומים נועזים. תמיד רצתה לראות
אותו מתעורר. היא ידעה שאין תקווה שתוכל לעשות זאת כשתהיה
מולו. כמה רצתה להיות בתוך הבית שלו, בתוך החדר שלו, בתוך
המיטה שלו.
בתוך ליבו. היא רצתה להיות שייכת אליו, לדעת שהיא יכולה לעצום
עיניים והוא יהיה שם, אבל לא לבד, בנפרד, אלא איתה. היא הניעה
את ראשה בבעתה, מנסה בכל כוחה להוציא את המחשבה הלא-מועילה הזו
מראשה וכרכה את הפילם החדש בתוך המצלמה.
היא לקחה איתה עוד כמה מצרכים אשר החשיבה אותם להכרחיים, כגון
במבה אדומה (עוד מוזרות: היא הייתה משוגעת על במבה אדומה)
ויצאה לדרך. התיק היה בעיניה מצרך לא ממש נחוץ, לכן השאירה
אותו ליד הכניסה לבניין בכוונה לקחת אותו משם בדרך לבי"ס.
אלא שמשהו הפתיע אותה בדרך לשם.

4

היא יצאה מהבניין בחופזה, ביודעין שבשעה כזאת הוא כבר מתחיל
להתעורר. מזלה שהיא התאהבה נואשות דווקא באדם שיש לו חיים כ"כ
קבועים; כ"כ שגרתיים ומתוזמנים שאפילו הכניסות והיציאות שלו
מהשרותים היו בזמנים מדויקים להפליא.
היא הזדרזה והתחילה לרוץ לכיוון ביתו. היא שעטה במורד המדרגות
המלוכלכות מצעדי הבוץ של השכנים הפעלתנים שלה ועברה את משקוף
דלת הבניין. הדלת נטרקה מאחוריה וכבר שנשברה, כמעט.
פתאום, בחופזה של רגע, עברה במוחה מחשבה שאולי שכחה משהו חשוב.
היא הרימה ראשה בדיוק בגובה כתפיה דווקא בשנייה זו, הרי בשנייה
שלפניה היא הייתה מפספסת את זה. דווקא בשנייה שהרימה ראשה, הוא
עבר. הוא צעד בצעדי 1.5, כמעט צעדים כפולים ועצר מולה. היא
פתחה את פיה לומר מילת התפאלות על המראה המוזר הזה.
הפתאומיות וחוסר המוכנות שלה לראות אותו ככה, שלא מבעד לעדשת
המצלמה שלה, תפסו אותה בלתי מוכנה. היא הייתה בהלם. אך כנראה
שלא סתם היא אהבה אותו. הוא היה בחור פיקח, ככלות הכל והוא ראה
דרכה. הוא הבין שהיא מתביישת, שהיא מופתעת (הוא קיווה שלטובה)
והוא הבין שהוא יצטרך להיות זה שידבר ראשון. למה שזה יפריע לו?
הרי תמיד מליון בחורות חיכו לו (ואם לא מליון אז לפחות אלפים),
אז מה זה ישנה לו אם יתחיל לדבר עם אחת שהיא לא ממש משהו
מיוחד?
"מה את עושה כאן? אני תמיד עובר פה ואף פעם עד עכשיו לא ראיתי
אותך," הוא פלט בחיוך.
"אני... אני גרה פה ד...דווקא די קרוב. היום הייתי צריכה לעשות
משהו ק...קודם, אז באתי מוקדם יותר," היא מלמלה. עיניה עדיין
מושפלות אל העפר שעליו עמדה בקושי.
"טוב. חבל שלא פגשתי אותך פה קודם, היינו הולכים יחד לבי"ס,
לא?" אמר וניסה לשפר איכשהו את ההבעה העכברית המפוחדת שהייתה
לה על הפנים.
"כן... כנראה," פלטה כדי לסיים את השיחה.
"טוב, בואי נלך יחד עכשיו," הוא ניסה בכל מאודו להרשים אותה,
אבל לא ראה את ההבעה המתחנחנת לה ייחל.
"טוב," מלמלה שוב בהרהור.

הם צעדו יחד את השביל שהוביל לבי"ס, שביל תלול אבל קל להליכה.
רגליהם דשדשו על העפר הנוקש תחתיהם וכל הדרך עברה בלי מילה.
כ-200 מטר לפני הפנייה לביה"ס הוא הסתכל עליה ארוכות ואמר:
"אני רוצה לצאת אתך. אפשר?"
היא שתקה. מה שתקה? קברה את הלשון שלה עמוק בתוך הפה כדי שלא
תפלוט בטעות "לא" מתוך הבלבול האיום שחשה. מעולם לא דיבר איתה,
מעולם לא נגע בידה ומעולם לא הציע לה מאומה. הוא המשיך לבהות
בה, מחכה לתשובה, כמובן. היא התפכחה במהירות והשיבה באופן
מעורר השתאות לה עצמה: "אני אשמח." אפילו חיוך היא הוסיפה.

הם הגיעו לביה"ס והוא ליווה אותה עד לכיתתה. הוא הניח בחופזה
את היד שלו על כתפה, סמוך לאיפה שהייתה כתפיית התיק שלה, ופלט:
"מחר בשמונה בערב אני אהיה אצלך. אני אעבור עם האוטו. אני אחפש
כבר את הכתובת. ביי." והחיוך שלו הוסיף להישמר אצלה בראש כל
אותו היום.


היא השתוממה. אחרי שהוא הלך ואפילו את גבו כבר לא ראו, היא
הספיקה להיות רגע אחד שלם עם עצמה ולהבין שהבחור שלה, אותו
בחור אחריו עקבה במשך כ"כ הרבה זמן, סוף סוף הביט בה. ולא רק
הביט בה, הוא רוצה אותה!!! ממתי דברים כאלה קורים לה?
היא הרגישה כמו בסרטים. הברווזון המכוער סוף סוף מצא את מקומו,
אלא שלמרות הכל היא לא הרגישה כ"כ כמו ברבור. בעיני עצמה עדיין
הייתה אותו ברווזון מכוער, רק שעכשיו היא קיבלה הזדמנות.

5