אתה מחכה לרגע; יושב על הספסל המדומה שבתוך הראש שלך ומחכה
לרגע שבו תדע בדיוק מה לעשות. כאילו שבאותו שבריר של שנייה הכל
פתאום יתבהר ויבוא קריין עם רשמקול ענק ומיקרופון ויצרח לך
לתוך הראש את הדבר הבא הנכון ביותר שאתה צריך לעשות. אתה מחכה
שהוא יבוא ומחכה עוד, אבל מאחר ולא קיים קריין כזה ואתה נואש
מלהבין שהיחיד שיפתור פה את הענינים מוכרח להיות אתה, אתה
תמשיך לשבת על אותו ספסל ולחכות, להרגיש את המחשבות עוברות לך
בראש נואשות, עוברות בהליכה מהירה כמו נמלים קטנות שחורות בדרך
לעבודה. והנה פתאום מגיע רגע שבו פתאום אתה חושב שהצלחת, הנה
הצלחת להבין שזה מה שאתה צריך לעשות, אבל רגע אחד אחרי זה,
פתאום שוב אתה לא בטוח ושוב אתה חושב על כל מה שהיה ואיך זה
יהיה אח"כ, שונה, מוזר, טוב או רע ואולי אפילו לא יהיה אח"כ.
אולי הכל פשוט יחזור על עצמו כמו סרט נע בסרט הוליוודי מחריד
בשחור-לבן שמתעדים בו מפעלים לייצור שוקולד.
אתה רוצה לשנות את מה שאתה עכשיו; את הרע שיש לך אתה מוכן כבר
להחליף תמורת משהו אחר, לנסות לקום בבוקר ולהבין שמשהו לא טוב
ושאתה רוצה משהו אחר.
אתה צריך את הכוח שיש לך בפנים, אבל פתאום המכלים הצהובים
הגדולים האלה, שדומים בצורה מפחידה למכלי החמצן של הצוללנים,
נגמרים לך ואין בהם מילוי יותר.
ואתה מרגיש חלש, אתה מרגיש עלוב וקשה כ"כ להבין מה אתה רוצה
ואיך אתה יכול להבין את זה. למה לפעמים כ"כ קשה לקבל החלטות
חשובות?