מתוך אלון זקן באמצע היער הירוק, יצאו שתי דמויות מכוסות אבק.
גברת פלפלת הובילה את צופי והחורפן שלה לאורך המסדרון
התת-קרקעי שבין אולם בית-המשפט והיער. הזקנה השליכה את צופי על
האדמה הלחה ושקלה בזהירות את צעדיה.
"כשעבדתי בתור מנקה אצל אבו-מומין", החלה פלפלת להסביר, "הוא
אהב לדבר איתי על העבודה. בדרך כלל סתם ניקיתי מסביב כשהוא
דיבר, אבל יום אחד הוא הרגיש חגיגי במיוחד. מתברר שבדיוק גזר
עונש מוות על סרח, ומרוב אושר קנה בקבוק יין יוקרתי בדרכו
הביתה. מומין אמא והילדים היו בדיוק בפיקניק, אז לא היה לו עם
מי לשתות חוץ ממני. אחרי כמה כוסות כבר היינו במיטה. מומינים,
כך מתברר, נוהגים לפטפט לא מעט כשהם שיכורים. הוא סיפר לי על
כל דרכי המילוט שהוא מכיר בבית המשפט, בלי לחשוד בכלל למה חשוב
לי לדעת עליהן".
צופי ניקתה את שמלתה מבוץ. החורפן קפץ לידיה ונכרך סביב צווארה
כצעיף חי.
"בגלל זה הייתי בטוחה שאצא זכאית", המשיכה פלפלת, "חשבתי שזה
ששכבתי עם השופט ושיחקתי עם ה'סנופקין' שלו, בטוח ייתן לי
קרדיט".
"זקנה טיפשה", השיבה צופי, "לא הבנת כבר שהוא שונא אותך? בגללך
מומין אמא ביקשה גט וזרקה אותו מהבית. את כל-כך שקועה בחיים
שלך, עם מר פלפל הסנילי, בכלל לא שמת לב שאת הורסת לאחרים את
החיים".
גברת פלפלת סטרה לילדה.
"אני הורסת לאחרים את החיים?" שאלה, "תזכירי לי מי משתינו
הפלילה את האחרת על החזקת שני טון קוקאין".
"זה היה רק עניין של זמן עד שיתפסו אותך. את כבר לא בשיאך, לא
רחק היום בו היית מתבלבלת ונותנת ללקוח כדורים נגד גזים במקום
אקסטזי. במובן מסוים, עשיתי לך טובה. במקום שאיזה נרקומן עם
כאב בטן יחורר אותך ויתלה את העור הבלה שלך על הקיר, היית
מזדקנת בכבוד ובמקום מוגן".

גברת פלפלת הרגישה שהיא לא יכולה להקשיב עוד לחוצפה ושלפה חרב
גינזו, אותה הסתירה כסיכה לשיער.
"צופי", אמרה בעודה מצמידה את החרב לצווארה של הג'ינג'ית
הקטנה, "אני לא יודעת למה, או בשביל מי... אבל היית ילדה מאוד
רעה. אני חוששת שתאלצי להיפרד מהראש שלך לזמן הקרוב".
"חכי!" צעקה צופי וירדה בבכי על ברכיה, "את צודקת, מישהו באמת
שלח אותי. הוא ידע שהנאמנות שלך לדרכיו של דולף רק תפריע
להשתלטות על הקרטל. הוא רצה לסלק אותך בכדי שלא תעמדי בדרכו".
"מי זה?" חקרה פלפלת, לא מזיזה את החרב אפילו לרגע.
"זה היה..." החלה צופי לומר, כשהחרב עפה מידיה של הזקנה. פלפלת
הביטה בכובע שנזרק מאחד העצים וגרם לה לשמוט את נשקה. מצדו
הפנימי היה רקום שם בספרדית.
"קוראים לי אמיגו", אמר ההיספאני המכוער שיצא מבין האלונים,
"את הרגת את אבא שלי, היכוני למוות".
"על מה אתה מדבר?" שאלה פלפלת, "אני בכלל לא מכירה את אבא
שלך".
"בטח שכן", ענה, "אמרו לי שהוא נרצח בידי אישה בעלת חמש אצבעות
בידה".
"אידיוט", השיבה הזקנה, "אתה יודע לכמה אנשים בעולם יש חמש
אצבעות?"
"בעולם המצוירים זה די נדיר", התערבה צופי, "לרוב האנשים כאן
יש ארבע אצבעות". היא לחצה על כפתור נסתר בעורפו של החורפן.
זוג כנפיים מכניות נשלפו מגופו של היצור הפרוותי ומנוע סילון
נשא את הילדה אל האופק.
"חתיכת דביל!" קראה פלפלת אל אמיגו המבולבל, "בגללך היא ברחה
לי".
"אני מאוד מצטער, סניורה", השיב ההיספאני, "בלי כוונה להעליב,
אבל אכפת לך להראות לי כמה אצבעות יש לך?"
"אין בעיה", אמרה פלפלת והכניסה אגרוף לפניו של אמיגו. "אף
שבור זה נורא כיף", אמרה להיספאני המעולף ועזבה את המקום.

מר יובל, שהשקה את גינתו המטופחת, הופתע לראות דמות מוכרת
קרבה. לקח לו קצת זמן, אולם הקומה הקצרה, השיער האסוף לפקעת
ותאוות הדם לא הותירו מקום לספק.
"פלפלת!" קרא, "מה מביא אותך לאיזור זה?"
"גוש חרא כתום בשם צופי", ענתה תוך ויתור על כללי הנימוס. "היא
נראתה לאחרונה צפה לכיוון מערב כשאני בעקבותיה".
כעבור עשר דקות כבר ישבו השניים במרפסת ודיברו על כוס קפה
ועוגיות.
"אז אני מבין שחזרת לעסקי הנקמה", אמר מר יובל ברוגע, "מה היא
כבר עשתה שיכול לפגוע בך בכזו מידה?"
"קודם כל", פלפלת הרימה עוגיית לימון ונגסה בה, "היא ניסתה
להפליל אותי בסחר בסמים".
"אבל את באמת סוחרת בסמים".
"יותר חזק, אני לא חושבת ששמעו אותך בסייבטרון", אמרה הזקנה
בכעס.
"מצטער", השיב מר יובל, "אבל את חייבת להודות שאת לא בדיוק חפה
מפשע".
"כן, אבל זה יותר עמוק מזה. צופי היתה אמורה להיות העדה שתוכיח
את חפותי. במקום זה, היא בגדה בי ומצאו אותי אשמה".
"דה בבט ממבבה נימבה", אמר מר יובל בפה מלא.
"מה?"
"סליחה", אמר ובלע את העוגיות שבפיו, "אמרתי שזה באמת מעשה
נבזי".
"אבל זה לא הכל", אישוניה של פלפלת התרחבו כשדיברה, כאילו כל
סיוטיה חזרו אליה בפלאשבק מיידי אחד, "מישהו מפעיל אותה. מישהו
שרוצה לבטל את כוחו של דולף בארגון ולהשתלט על כל הקרטל".
"יש לך מושג מי זה?"
"לא, ובדיוק פה אני צריכה אותך".
"סליחה? איך אני קשור לנושא?"
"אני צריכה להתקשר עם מישהו מאוד מסוים", אמרה באיטיות, "אני
רוצה לדבר עם ציפור רעה".
מר יובל כמעט נחנק. בעבר, הפעיל רשת בה קישר בין דורשי נקמה
לרוצחים שונים בעבור סכום סמלי. הרבה רוצחים עברו דרכו, אבל
ציפור רעה היה המסוכן מכולם. מר יובל כמעט הרטיב את מכנסיו רק
מהמחשבה על שיתוף פעולה בין גברת פלפלת האכזרית לציפור רעה,
משסף הגרונות המהיר ביותר בצד זה של טוקיו הקטנה.
"אני לא יודע איפה הוא", שיקר מר יובל.
"זה ישתלם לך", הבטיחה פלפלת, "אני יודעת שאתה מפחד מההשלכות.
בכנות? גם אני מפחדת, אין לי מושג מה יקרה. יכול להיות שבעוד
כמה שעות יתפסו אותי שוטרים ואני ארקב בכלא עד סוף החיים. יכול
להיות שהמפעיל של צופי יקדים אותי והראש שלי יתלה על עמוד
כמזכרת".
"המשטרה בעקבותיך?" ניסה מר יובל לשנות את נושא השיחה.
"זה לא חשוב", השיבה, "מה שמשנה כרגע זה שאתה היחיד שיכול
לעזור לי להגיע אל ציפור רעה". גברת פלפלת החלה לבכות, "אני
צריכה את עזרתו להציל את כבודי ואת חיי. אני צריכה את עזרתך
כדי למצוא אותו. אני רוצה נקמה ורק ציפור רעה יוכל להעניק לי
מספיק גיבוי כדי לא למות כבר בתחילת הקרב".
"וזה ישתלם לי?" שאל מר יובל שנשבר לבסוף. מעולם לא ידע לעמוד
בפני אישה בוכה.
"כמה שלא יהיה להם, תקבל שליש", אמרה פלפלת כשחיוך מפציע על
פניה המקומטים.
"שליש ממה?"
"לא יודעת. אם הוא מספיק עשיר כדי לשכור את צופי, בטח יש לו
טונות של סמים וחשבון בנק אינסופי. תחשוב על זה, כל הסמים
שתרצה".
"אני כבר לא בקטע", השיב מר יובל.
"ברור", השיבה בעוקצנות, "בגלל זה אתה כל היום בגינה, בשביל
החרציות שלך".
"אני יותר מדי זקן לחרא הזה", נאנח מר יובל וניגש לחפש את
הטלפון של ציפור רעה.

גברת פלפלת ניגשה לטלפון ציבורי והתקשרה למספר עוד באותו הערב.
איש לא ענה והיא ניתקה באכזבה. כעבור שניה, נשמע צלצול.
"הלו?" נשמע קולו של הדורס ממעבר לקו.
"ציפור רעה?" שאלה פלפלת, "התקשרתי אליך ולא הייתה תשובה..."
"אני אף פעם לא עונה לטלפון", אמר וקול לעיסה נשמע ברקע. "מי
את ומה את רוצה?"
"אני אישה קטנה מאוד ושמי פלפלת", החלה להסביר בחשש, "יש לי
פוסטמה לחסל, פוסטמה שובבה. היא עשתה לי צרות כאלה..."
"אבל בסוף הכל קורה רק לטובה, נכון?" השלים ציפור רעה, "טוב,
אני מנתק".
"רגע!" צעקה פלפלת, "מר יובל נתן לי את המספר שלך".
"אז תזכירי לי להודות לו על כך", השיב בציניות, "באותה
הזדמנות, תזכירי לי גם להחליף את המספר".
"אתה חייב לעזור!"
"למה אני חייב? מה מיוחד בך שדווקא לך אני חייב לעזור?"
"יש לי משהו שיכול לעניין אותך".
"שום דבר לא מעניין אותי".
"גם לא חרב גינזו אמיתית?"
קולו של ציפור רעה נדם לזמן מה. לבסוף, התעשת ואמר: "בסדר,
ניפגש בעוד שעה ליד האנדרטה של נעל-אלוף. תראי לי את הכביכול
חרב גינזו הזו. אם לא תביאי אותה, או שתביאי חרב אחרת, אני
אשתמש במעיים שלך בתור פעמוני רוח. ברור?"

השניים נפגשו ליד האנדרטה. גם כשהוא זקן ולא בכושר, ציפור רעה
נראה מרשים בשריונו האפל. מקורו המעוקל חד מכל פגיון וכנפיו
הגדולות מהירות מסופה. גברת פלפלת הראתה לו את החרב, אותה
החזיק בעבר אויבו הגדול, זריזי הלבן. לאחר שקנתה את אמונו,
סיפרה פלפלת את קורותיה וביקשה את עזרתו של ציפור רעה במציאת
צופי ומפעילה, וחיסולם המוחלט. ציפור רעה הסכים, אך התעקש לצאת
קודם לכן ולדבר עם דולף.
"אני חייב לברר איתו משהו", הסביר מבלי לשפוך אור, "חכי אצל
אמא פנדה. היא תאמן אותך ותספק לך מקלט לזמן הקרוב. אני אחזור
עם השחר השלישי".
ובמילים אלו, נסק אל עבר השקיעה.

בשחר השלישי ציפור רעה חזר. כל החיות בהן טיפלה אמא פנדה סיימו
מהר את ארוחת הבוקר וניגשו לעיסוקיהן הקבועים. רק גברת פלפלת
לא הגיעה לאימון הקונג פו היומי. היא התרגשה לקראת שובו של
הלוחם האגדי ויצאה לקבל את פניו. לחרדתה, מצאה אותו עם כנף אחת
שבורה, מדמם ממקורו המרוסק וצולע בקושי.
"מה קרה? מי עשה לך את זה?" הזדעקה.
"גברת פלפלת", השיב, "אין טעם בלבקש את עזרתו של דולף".
"למה? מה הם עשו לו?"
"עשו לו?" שאל, "הם לא עשו לא כלום. אין להם סיבה, הוא מנהיג
אותם".
"מה? אני לא מבינה, מה קרה אצל דולף?"
"הם הסתערו עלי, עשרות עורבים, ניקרו את פני, חבטו בי, השפילו
אותי. ככה לא מתנהגים אל רוצח מכובד".
"ודולף, מה עם דולף?"
"דולף עומד מאחורי זה", ציפור רעה החל להקיא דם, "הוא שלח את
צופי כדי להיפטר ממך".
"אז הוא זה שמתכנן להשתלט על הקרטל?"
"לא, הוא כבר שולט בו. כל המשפט שלך היה בסך הכל הצגה כדי
להסיט את תשומת הלב של המתחרים. בזמן שכולם התעסקו בגורלך,
דולף רצח את המתחרים ודאג שתקבלי מאסר עולם".
פלפלת ניסתה לעכל את כל המידע הקשה שנגלה לה. האם דולף אינו
הצדק? האם היא רק כלי בתכניתו השטנית? ככל שהפכה את הנושא
בדעתה, כך הוא נראה לה יותר הגיוני. היא הבינה מדוע מר יובל
חשש כל-כך, מי שיקר לאמיגו, מי שלח את צופי. רק דבר אחד לא היה
ברור לה.
"ציפור רעה", שאלה, "למה היה לך כל-כך חשוב לדבר עם דולף דווקא
עכשיו?"
"הייתי חייב לומר לו משהו", ענה הרוצח בנשימותיו האחרונות.
"מה זה היה?" שאלה פלפלת.
"אמרתי לו: 'היא מחכה אצל אמא פנדה'".
ציפור רעה שלף את חרבו ונעץ אותה בחזה של גברת פלפלת, רגע לפני
שהתמוטטו שניהם ללא רוח חיים.