הולך לאיבוד בין ההמון,
לוואי וזה היה נכון.
ברחובות זרים, בין פרצופים בהירים,
שמדברים שפה שלעולם לא אבין,
ומחייכים במבט שלעולם לא אביט,
במין שלווה שכזו, שלווה סטואית.
הם לא חושבים על מלחמות,
גם לא מדברים מלים גבוהות,
יושבים בפאב שעות לא שעות,
והנשים שם כל כך יפות.
יפות וגבוהות, חושב לעצמי. (הנשים) כמו המלים.
(המלים) כמו המחשבות. בארץ שלא ידעה מזה שנים מלחמות.
מכונית נתקעת לפני הרמזור. לא תשמע צפצוף מאחור.
הכל פשוט כל כך וטהור.
אפילו הציפורים שם עוצרות בעצור.
ואני פתאום עלייך חושב (במבטא זר וכבד).
מתגעגע, אולי עדיין אוהב.
הולך לפאב, להעביר עוד שעה,
עוד יום עבר בארץ זרה.