חום הקיץ שוב בא להתגעש בי,
עוללי פירסינג בולעים את החיים
סופרים את הימים עד הגיוס או עד השחרור,
ובינתיים מקעקעים פרפר או קופידון
בין כתם לידה לצלקת.

לבד אני נאספת אל תוך החושך
בבית קולנוע ממוזג,
שם לאהבה ריח פופקורן
והיא לא מתכלה לעולם.
לבד אני מתמסרת לפרפרים שנאספים אצלי בבטן
נותנת לדמעות לשטוף, לחלחל.
עצוב לי
כמו משורר שאיבד את כל המילים.
אבל אני רגועה
יש עימי צרור ממחטות נייר
למחות געגועים
וסוכריות צבעוניות להמתיק
כל זכרון שיעלה.

מבטו של האיש בשורה לידי
מרצד לעברי,
רחמנות כחלחלה.
ואני מחייכת בתוכי ,
רכבת הזמן תגיע גם אליו,
היא לא מפספסת אף תחנה.

וככה עוד לפני שנגמרות הכתוביות על המסך,
החושך מלווה אותי החוצה
כמו מאהב מזן נכחד, בוגארט סטייל.
שוב, רוח קרירה מחזירה אותי
הביתה
עד הסרט הבא.

מחווה לסרט "הגשרים על נהר מדיסון".