הסיפור שאני עומדת לגולל בפניכם הוא אמיתי לחלוטין. זהו סיפור
על בתה של גרושה, ובעלה. זה התחיל לפני זמן רב, לפני כ8 שנים.
כאשר הייתי בת חמש אמי נשאה בחור בשם אמיר שיהיה בעלה. היה להם
טוב, אבל מההתחלה היה ברור שמשהו דפוק שם. אמיר לא הסתדר איתי.
כלומר, הוא לא סבל אותי וחשב שאני לוקחת יותר מדי אוויר. כשאני
מסתכלת על זה היום, כשאני יושבת בחדרי הצהוב, שומעת כריס קורנל
ברקע ואוכלת שוקולדים מבית סבתא, המצב נראה חמור הרבה יותר. כל
יום התחיל בשבילי בעובדה שהוא הביט בי כאילו מגיע לי למות. הוא
שנא אותי. הוא ירד עלי כמה פעמים בשבוע, ירידות כגון "לא פלא
שאת שמנה, לא פלא שאין לך חברים, חבל שאין לנו שתי דלתות כי
בקרוב לא תוכלי להכנס בראשונה,"וכו'. באותה תקופה עברנו דרה
מחיפה, שהייתה עיר גדולה וחביבה לישוב קטן ומתנשא. תושבים
סנובים קיבלו את פני, בזכות אחותי החורגת קיבלתי קבלת פנים של
טרוריסט, בנוסף לזאת סבלתי מבעיות נשימה חמורות. כל העובדות
האלו והעובדה שלכל הילדים האחרים תמיד היו דברים טובים יותר,
גימיקים לצבירת פופולריות מקוריים יותר, וסתם, הם נראו טוב.
אמיר הוריד לי את הבטחון העצמי של, שהיה נמוך גם ככה, לשפל
המדרגה. ירידות קטנות, צעקות.. חוסר באהבה, אמא מתעלמת... כל
הסיבות האלו הובילו אותי לנסיון התאבדות ראשון בגיל חמש. לא
הצלחתי.  נרדפתי בידי הילדים, פעם אחת גם הפילו אותי על הגב
ממבנה בגובה ששה מטר. אח"כ הייתי בבית חולים שבועיים.. לאף אחד
לא היה אכפת. היו פעמים  שנשארתי עם אמיר לבד בבית והייתי
רעבה. קורה, ילדים נעשים רעבים באישהו שלב, לא? בקיצור, אמרתי
לו "אמיר אני רעבה, אמיר אני רעבה". מה הוא עשה, הוציא נקניקיה
קפואה מהמקרר ונתן לי לאכול. פעם אחת הוא חישמל אותי.כמה פעמים
הוא גם הוריד לי סטירה. הבת שלו לא יותר טובה ממנו. כלבה חסרת
לב. המילים היחידות שהוא החליף איתי במשך כמה שנים טובות היו
"מאיה, נקי את השולחן", "מאיה, למה המים הקרים בחוץ?"," מאיה,
המדיח לא מפונה". וזה בנוסף לירידוץ הקטנוצ האלו. ושלא תחשבו
שהייתה לי מש אלטרניטיבה לדמות אב. אבא שלי הוא בן אדם רע.
הוא לא מתקשר אלי, לא מדבר,לא שולח לי מתנות ביומולדת, מוריד
לי את הבטחון. דמות מאיימת. פעם אחת הוא צרח עלי בגלל שהלכתי
על הגג. פעם אחרת זה היה בגלל שהעזתי להרביץ לכלב זאב שלו. פעם
אחת אמא לא הייתה בבית.. והיית מדוכאת עד אימה, ובכיתי והקאתי.
בסוף ניקיתי את הקיא לבד, לאחר שכשסיפרתי זאת לאמיר הוא אמר לי
"יופי, רוצה מדליה?". זה היה בלתי אפשרי לחיות בבית באותן
שנים. הוא התעלל בי. נפשית ופיזית. הוא גרם לי להרגיש כמו מקק.
אף פעם לא ממש טיפחו אותי. את אחי הקטן, שקטן ממני בשבע שנים
גידלתי כמעט שנה אחת לגמרי לבד. וכבר נמאס לי לשתוק. קשה לי.
הוא נהנה לי לראות דמעות על פני. הוא נהנה להפיל עלי דברים.
הוא נהנה להעיף אותי על הרצפה. אני נחבלתי. וקשה לי לשתוק.