זאת הייתה תקופה מטורפת כשאני וג'ימי הנדריקס היינו קורעים את
רחובות לונדון בקונברטבל שלו. רוב האנשים זוכרים אותו בזכות
המוזיקה שלו, לי תמיד הוא יהיה זכור בזכות הטריפים. באותה
תקופה יכולת להשיג בלונדון LSD באיכות מעולה, כמובן שכסף לא
היה בעיה, כשאתה מסתובב עם כוכב רוק שמוכר במיליוני עותקים.
לספק לנו סמים באותה תקופה היה נחשב כבוד גדול כי כולם ידעו
שמה שג'ימי ואני קונים הוא הטוב ביותר, והמצב הגיע לידי כך,
שסוחרים היו מעונינים לשלם לג'ימי בשביל ש"יקנה" מהם חומר,
ולשחד אותי בשביל שאבחר לו את הסם  ה"משובח" ביותר.
באותה התקופה עבדתי בתור טכנאי שידור בradio one  של הBBC
וג'ימי היה מקליט שירים באותו הטירוף כמו שעשה כל דבר אחר.
אופי העבודה שלי - 24 שעות מסביב לשעון ואופי החיים של ג'ימי
שהיה מסוגל להתעורר בשתיים בלילה לרוץ לאולפן ולהקליט שיר
לגמור, הקלטה, לחזור הביתה בארבע ולהתמסטל עד ארבע אחה"צ, גרמו
לכך שלא הייתה שיגרה בחיינו בכלל. שלוש בבוקר הייתי מקבל
טלפון, כשרק גמרתי עכשיו זיון טוב, וג'ימי בטלפון אומר בוא
הולכים לחגוג. היתרון ב LSD הוא שאתה מאבד את תחושת העייפות,
ואחרי כדור או כמה טיפות אתה עף מהעולם העייף החשוך והלח של
לונדון למציאות זוהרת כשג'ימי לידך כמו הילה של אור, רץ בטירוף
מצד אחד של הדירה לצד שני עד שלפתע צונח עושה גלגול קם שוב
וממשיך לרוץ בטירוף כאילו הוא רודף אחרי איזה פרפר קסמים
דמיוני. אני (כמובן הפוך מג'ימי ) הייתי נמרח על הרצפה , צופה
דרך התקרה בכוכבים, עף דרך הגלקסיות, הנה שביל החלב  לידי,
והנה גלקסיה שאין לי מושג מה שמה אבל היא זוהרת במיליארד צבעים
ונראת כמו איזה משפך גדול, והנה גלקסיה שנשאבת על ידי חור
שחור, והנה ענן קוסמי זוהר בכל צבעי הקשת ואפילו בצבעים שהקשת
מעולם לא שמעה עליהם, והנה ג'ימי. ג'ימי, מה אתה עושה כאן
באמצע החלל החיצון? אבל הוא לא עונה הוא עסוק עדיין בלרדוף
אחרי הפרפר הקסום שלו, שבאופן אישי יש לי הרגשה שגם הוא איזו
סוג של גלקסיה (מסוג פרפרית אולי), שמרחף לו ברחבי היקום כאילו
לא מפריע לו שג'ימי הנדריקס אומן החשמלית, האיש שהפך לאגדה עוד
בימינו אנו, רודף אחריו לרוחב כל החלל. בשלב מסוים אני מתעייף
מהטיול בחלל, כי בכל זאת אינסוף שנות אור הוא מרחק לא קטן
ובניגוד לג'ימי שמסוגל לעבור מרחקים כאלה בלי להניד עפעף אני
מתעייף ומתיישב לנוח על הירח. לידי נוחת רכב החלל של אפולו 11
יוצא ניל ארמסטרונג ואומר שהצעד הקטן שהוא עושה, שקול לאיזה
שהוא צעד גדול לאנושות. אותי לפחות זה לא מרגש, בטח כשפתאום גם
ג'ימי מגיע לירח ואומר שהוא לוקח עוד כדור. גם ב LSD כמו
בנגינה על גיטרה, היכולת של ג'ימי מדהימה אותי כל פעם מחדש.
"בוא נעוף " הוא אומר לי. "תן רגע לנוח פה על הירח" אני אומר,
אבל הנה חוזר ג'ימי, דורך על רכב החלל של ניל (צעד קטן... צעד
גדול...) (מעניין איך הוא יחזור הביתה) (ניל, אני מתכוון),
ומביא לי עוד כדור.
אני לא מבין את ניל. אחלה מקום, הירח אני מתכוון. מה יש לו כל
כך להזדרז ולחזור הביתה, אישה שתצעק עליו למה הוא איחר? ולמה
שוב הוא חזר מסריח מהעבודה? ומה עם השיחה עם המחנכת של הילדה
בבית הספר? ודברים מהסוג שהנשים של כאילו שאינם נמצאים על הירח
שואלות. כאן לעומת זאת יש שלוה אינסופית, רוח חמה מלטפת את
הפנים, והשמש הטרופית, כאשר סוגרים את העפעפיים ופותחים רק
חריץ דק ממלאת את העין בכל הצבעים שבעולם. החול לבן ורך והגלים
משמיעים קולות מרגיעים כמו שרק הים יודע להשמיע, ומאחור ניתן
לשמוע את הרוח שגורמת לאוושה קלה בענפי דקלי הקוקוס. אני מתחיל
להרגיש שהחול שואב אותי אליו אבל זה אחלה. פשוט כולי מוקף בחול
מלטף ואולי בעצם לא נותרה לי שום הוויה, רק חול. והנה שוב פעם
ג'ימי והפרפר שלו, ושניהם עשויים מחול. ג'ימי רץ וקופץ והפרפר
מרחף מסביבו, רק שעכשיו הוא עשוי מחול. ( אולי פרפר חול מצוי?)
וכך הם ממשיכים להם.  אני מנפנף להם לשלום, אבל הם רק ממשיכים
להם ככה לרחף כשכבר לא ברור אם ג'ימי רודף אחרי הפרפר או
שהפרפר בורח מג'ימי. אני משנה קצת זווית ורואה את המהטמה גאנדי
יושב על הענן ועושה מדיטציה. "אתה כבר שלושים שנה ככה" אני
אומר לו. "כן, ככה טוב לי" הוא עונה. "ומה עם העם שסובל כל
כך?" "זאת כבר בעיה שלהם, שיתחילו להתמסטל, ויפסיקו לחשוב על
הצרות." "ואתה, מה אתך?" "אני, ככה טוב לי." קצת קשה לתקשר עם
מהטמות שעושים מדיטציה כשאתה מסטול, ולכן ירדתי מהענן והלכתי
להסתובב ב"סנטראל פארק". הלכתי לשאול אנשים לאן הברווזים עפים
כשהאגם קפוא אבל הם רק אמרו לי שזה קשור לאיזה ספר שקראתי
כשאלויס הוציא את jail house rock. אז ישבתי על הדשא וחיכיתי.
אני מניח שזה היה למישהו אבל למי? בינתיים נשכבתי על הדשא
וחלמתי שאני חולם את עצמי. זה הולך בסיבוב כך שאתה יכול לחלום
את זה הרבה זמן, אבל לפתע הופיע המוות והפריע לי באמצע. ידעתי
שזה bad trip, ולכן לא התרגשתי, רק אמרתי לו שאני הייתי כאן
קודם ושאם הוא רוצה הוא יכול לבוא ולשכב לידי בתנאי שישמור על
השקט ולא יאכל דגים מעושנים. אני לא חושב שמחובתי לשמור איזה
הדרת כבוד למוות. שילך הוא, וכל שאר החארות בעולם לעזאזל.
שיהרוג ילדים בביאפרה וחיילי וייטקונג באש הנפל"ם שמשליכים
האמריקנים, או שילך ויחסל אנשים במקסיקו סיטי בעזרת רעידות
אדמה. אני כאן על הדשא מוגן בפניו הוא לא יכול לגעת בי, ואני
בטוח כאן על הדשא. אני הולך לחיות לנצח, המוות לא יכול לגעת
בי, כי אני איש הנצח. כל המחלות, וכל האסונות, הזקנה, תאונות
דרכים, סרטן, מחלות מין, אני מחוסן מכולם. הם לא יכולים לגעת
בי. בא ג'ימי ושואל אם חטפתי פאראנויה, ושהוא רעב ואולי נלך
לחפש משהו לאכול.
זאת הייתה תקופה מטורפת כשאני וג'ימי הנדריקס היינו קורעים את
רחובות לונדון בקונברטבל שלו.