שריף ג'ונס רכן מעל לחיה המתנשמת.
הוא קם והסתובב אל סמית' הזקן והארי שישבו קפואים בכיסאות
הפלסטיק הישנים, "תקראו לכומר שלכם, אני יוצא להקיא". הארי
שפשף את ידיו בעיניו, הוא לא הצליח לנתק את מבטו מן הגוש
המתנשם ששכב בפינת המכלאה, עיניו בוהות בחלל האולם ולשונו
נוזלת מפיו, אחר קם ועזב את החדר תוך שהוא מכה במרפקו את סמית'
הזקן, "קום, קום כבר אל תשאר איתה לבד בחדר, אני יוצא להביא את
הכומר..."
"הכומר לא יעזור לנו!" זעק מאחוריו סמית' הזקן, "אלוהים בכבודו
ובעצמו לא יעזור לנו!!". "קשקשת! בילבולי ביצים!" חזר שריף
ג'ונס אל המכלאה, מנגב במטפחת את פיו משאריות הרפש שדבקו בו,
"בחדר הזה אלוהים לא קיים, סמית', מולנו המפלצת שכל האגדות
מחכות לה כבר אלף שנה...", השריף דרך את רובהו וכוון במהירות
לכוון היצור, "לא...!" נשמעה זעקה מפיו של סמית' הזקן, "הכומר
מוכרח לראות אותה..." השריף חרחר בעצבנות והוריד את הרובה
לכוון הרצפה, אחר שלף קמצוץ טבק מכיסו והחל מגלגל אותו בין
אצבעותיו, סמית' הזקן ניגב את הזיעה ממצחו וירק על רצפת הבטון
הרטובה מדם ומים.
הג'יפ של הארי, שבבעלותו משחטות "הארי ובניו", עצר בחריקת
בלמים ארוכה על העפר שמילא את תפקיד החניה מחוץ למכלאת הפרות.
הארי, והכומר בעקבותיו, זינקו במהירות מן הג'יפ והחלו צועדים
בשביל המוביל אל המשחטה. כשהגיעו מצאו את שריף ג'ונס משחרר
טבעות עשן אל צינת הלילה בפתח המשחטה. "ערב טוב לכומר,
נכבדי..." אמר השריף בנימה קרת רוח, "באת לחזות ביצור אני
מבין...", הכומר הניסו בנפנוף יד ופנה לתוך החדר, מתעלם במופגן
מהשריף, אויבו הזקן. השריף היה ממטיפי הבשורה החילונית בעיירה
הקטנה, לא פעם נקלעו השניים לקרב אידיאולוגי בפומבי, ידו של
השריף כמובן, על העליונה.
"חדל לבהות!!" צעק הארי לתוך אוזנו של סמית' הזקן, סמית' נבהל
ומיהר לרכון לשולי חלוקו של הכומר,מנשק אותו נמרצות.
"חדל להשתטות!" חייך הכומר כשהוא מרחיק את ראשו של סמית' מחלוק
הלילה שלו "בואו נתרכז בסיום העבודה כאן!".
"מצויין!" הרים שריף ג'ונס את קולו מן הדלת "אם כן, כומר יקר,
לפניך פרה. לחלוטין רגילה יש לומר, שהובאה בפני האדון הארי
לשחיטה הערב בשעה 20:37 לערך, אני צודק הארי?"
"100 אחוז שריף, הכל אמת לאמיתה",
"יפה. מעדותם של אדון הארי ועוזרו הנאמן סמית' עולה כי ברגע
שהונפה סכין השחיטה לגרונה של הפרה, פתח היצור את מיתרי גרונו
והחל מתחנן על חייו! ואני מתכוון שהוא פותח את הפה המזורגג שלו
ואומר בלי לחשוב פעמיים 'אל תהרגו אותי, אם נפש חיה אתם, אנא!
אל תהרגו אותי...', אילו הצעות הבאת עמך מן הספר הגדול אדוני
הכומר? כיצד, לדעתך יש לפעול כאשר אנו נתקלים בפרה מרדנית
שכדוגמת זו...?"
הכומר לטש מבטו ביצור המותש, הטה את ראשו בזוית קטנה ימינה
ואמר בקול מצווה "לווה בבקשה, סמית' הזקן, את השריף המכובד אל
מחוץ לחדר, סבור אני כי תפקידו הגיע לסיום, אין עוד הרבה שהוא
יכול לתרום בנידון... לילה טוב שריף יקר, נודיע לך על תוצאות
המקרה". סמית' החל צועד בבטחון אל השריף אך נבלם כשמבטו נפגש
עם עיניו של השריף "...תחסוך מעצמך כאבים מיותרים סמית'י,"
סינן השריף לעבר הישיש, "אני נשאר פה גם אצטרך להיות היחיד
שעושה כן..." סמית'י נסוג מעט אחורה.
"אם כך..." המשיך הכומר, שובר את השתיקה ששררה, "נראה במה
מדובר... הארי, שחט את הפרה הזאת תיכף ומיד כדי שכולנו נוכל
ללכת לישון כמו בני אדם", הארי ניגש אל שולחן העבודה ושלף
מערמת הסכינים שהונחה שם סכין קצבים מפלצתית, 45 ס"מ אורכה,
מעוגלת במן צורה משונה שמותאמת יותר לפלס דרכו של אדם בג'ונגל
ולא לקטיפת חייהם של יצורים חסרי הגנה ונשק. הוא ניקה מעט
חלודה מן המתכת המוכתמת והסתובב לכוון היצור שרעד בפינה.
לאחר שקרב לפרה נעמד, הניף את הסכין לכוון גרונה, זיעתו החמוצה
צורבת את עיניו, הסכין החלה לרדת במהירות לכוון הפרה כשלפתע
הארי עצר, ידו באויר ועיניו מבוהלות.
"ש...שמע... שמעת את זה כומר... אתה ש... שמעת את מה שהיא
אמרה?" רעד השוחט הקפוא במקומו, פניו מלבינות לאיטן, "שמעתי
מה?!" שאל בפליאה הכומר "היא לא אמרה כלום, בחייך הארי..."
"בוא לפה כומר..." גמגם הארי, "ת... תשמע את זה בעצמך..."
הכומר הביט בסמית' הזקן, שהיה מבוהל לא פחות מהארי הקפוא, משך
בכתפיו והחל צועד לכוון הפרה.
"שמעתי מה?" שאל הכומר בתקיפות משנעמד ליד הארי, מביט בו
בעיניים קרות.
"תקשיב..." אמר הארי והניף כלפי מטה את סכין האיום.
"אל... תהרוג אותי...אל...אם נפש חיה אתה..." לחשה הפרה
השכובה, כאילו כל מילה קירבה אותה לאיזה קץ אחר, כה עייפה
נראתה וכה אנושית, שכובה פרקדן על רצפת בית השחיטה. הכומר ניתק
עתה מבטו מן השוחט ורכן אט אט אל היצור "הרי... זה לא יתכן..."
הוא שפשף את רקתו במהירות ועצם את עיניו.
"שמי כומר ביל אוונס, אין לי כל כוונה לפגוע בך..." אמר בקול
סמכותי, "הכיצד יתכן שפרה מדברת בשפת בני האדם? האם שד הוא
שדבק בך? עני לי!" דרש הכומר.
"תגיד לה שתגיש לך את זה בכתב עד יום שלישי הקרוב, עם פיסוק
וניקוד כמובן!" צחק השריף מאחוריו, בקושי שומר על יציבתו מרוב
צחוק.
"סתום את הפה!" צעק הכומר, "אין זה עניין של מה בכך, לכל
הרוחות!" ושוב רכן אל הפרה ושאל הפעם בקול רך יותר "איך יכול
להתקיים? יצור שנועד לשרת את האדם בבשר ובחלב, יפצה פיו ויאמר
את דברו בפני האדם!?" סופו של המשפט היה רועם. הכומר כנראה,
חושף את המתח שגואה בו בעקבות הגילוי.
הפרה בהתה ברגליו הכפופות של איש האלוהים, מילאה ראותיה אויר
ולחשה חרש "אנא... אם נפש חיה אתה... אל תהרגני..."
"למען השם אינני חפץ להורגך! רצוני לדעת כיצד קורה שאת מדברת!"
מחה הכומר, נעמד על רגליו שהדם חדל מלזרום בהן, "זה חסר
סיכוי..." אמר בשקט, "כלא אותה במשך הלילה כאן הארי, נטפל בזה
מחר עם שחר..." אמר, מביט פעם נוספת ביצור חסר הכוחות.
"הפרה תישחט הלילה!" צעק השריף, "שום ניסים ונפלאות על חיות
ויצורים אחרים שפוצעים את פיהם ומזמרים בשפת בני אדם לא יתחילו
כאן בעיירה שלי! לא כל עוד אני שריף!" ובאומרו זאת הניח את
הנשק על כתפו בהפגנתיות.
"אני יודע שהגילוי מהווה סיכון," אמר הכומר בשקט, "אך יש לשקול
בכל כובד הראש אולי כדאי לפרסם את העניין, אני בטוח שהקהילה
המדעית תתעניין בגילוי חדשני שכזה, על אחת כמה וכמה ישנה
האפשרות שפרה זו היא שתביא עימה את בשורת האלוהות..." הכומר
הביט בסובבים אותו, סמית' הזקן שתה את המילים כמו מים זכים,
עיניו פעורות בפליאה.
"לא היה" השיב השריף "ולא יהיה... שום קהילה, מדעית או רוחנית
או השד יודע מה לא תיתכנס לי בעיירה אין לי זמן לשטויות של
אנשי הרוח, התקלה שקרתה כאן יכולה להפתר ב..."
"אלפי שנים..." נשמעה לחישה חלושה מכוון הפרה "שהאדם צד בבני
מיני, טובח בנו בלא רחם, להאכיל את פיות ילדיו והוא עצמו..."
"אין לי כל כוונה להפחיד את הנוכחים בחדר זה ויודעת אני שמעולם
לא פצתה את פיה פרה לפני ודיברה בשפת בני האדם, אך דעו לכם שכל
פרה יכולה לעשות כן. הסיבה שאין פרות מדברות בשפת בני האדם היא
שנחשבת שפה זו לשפתם של בני המין הנכלא, המושפל והמטונף שזוחל
על אדמה זו שאני שרועה עליה כבר מליוני שנים, שעשה עם עצמו
הסכם שמותר לו להרוס ולהשמיד את העולם, לרצוח ולהמית יערות
ובעלי חיים לסיפוק צרכיו המידיים בלא להתחשב ביצורים חסרי
ההגנה. והמצפון שנשאר מושפל מאחור לעומת הצורך בהקמת בניין חדש
או שטח לצורך חניה לא יכול לרגשות הפלדה הזרועים בנפשו של בן
האדם.
דעו לכם כי סופכם יהיה מר ואכזרי, שפל, כואב ומוחץ על פשעיכם
תבואו לדין זאת אני יודעת, זאת יודעים כל בעלי החיים, העצים
האדמה ומקורות המים." קולה של החיה עלה כעת ונשמע ברור וצלול
"מעשה זה שאני עושה עולה על כל מוסכמות בעלי החיים, זהו פשע
שאין לעשותו, אך אני אינני כאחיותי ואחי אני מביאה עימי את
השינוי, אני אראה לאדם מי הוא! אני אזכר כמי שעשה את השינוי
ובכל העולם ישמעו את זעקתי!" צעקה הפרה מוקיעה את המילים מפיה,
כושלת לעמוד על רגליה. ובעשותה כן צעדה אל עבר השולחן שסכיני
השחיטה ציפו את משטחו, הרימה את ראשה באויר ושלחה זעקה מפיה
"אני שקראתם לי 438, שחפצים אתם בחיי שולחת יד בנפשי לאות בואו
של השינוי!" ובאומרה זאת הנחיתה הפרה ראשה על השולחן שנחבט
בזעזוע רועש והתפרק תחתיו, להבי הסכינים התעופפו באויר וכמעט
שפגעו בנוכחים ההמומים.
סמית' הזקן השתין במכנסיו.
