חבר שלי סיפר לי על מועדון ששמע עליו, שקיים במיוחד לחנונים של
הכיתה. לאותם ילדים עזובים ומוזרים. אלה שיושבים לבד בהפסקות.
אלה שמצליחים לעבור את כל י"ב מבלי להוציא מילה מהפה. אלה שאין
להם חברים. זה רעיון די מבריק, כשחושבים על זה. בחור קם בבוקר,
וחושב על כל הילדים האלה, שאין להם לאן לצאת, וגם אם הם אוזרים
אומץ והולכים נגד כל האינסטינקטים שלהם, הם מגיעים למועדון
אמיתי, ושם, כנראה חוטפים מכות רצח. הוא חושב על זה ומחליט
לפתוח להם מקום. ריקודים וכל זה. כשחבר שלי סיפר לי, לא כל כך
האמנתי. בכל זאת, זה לא נשמע אמין כל כך. כשהוא נתן לי כתובת,
התחלתי להשתכנע. כשהגיע יום שישי, החלטתי לבדוק את העניין.

נכנסתי די בקלות וניגשתי לבר. ישבו שם שני חבר'ה, לכל אחד מהם
כוס גדולה של בירה, רק עם שוקו בפנים. אחד מהם שאל את השני אם
הרביצו לו היום, והוא ענה שלא, שרק לקחו לו את הכסף. הברמן
ניגש אליי וביקשתי בירה. הוא ענה לי שאין. יש מים, שוקו, ואם
אני באמת רוצה להשתולל - יש גם תירוש. לקחתי מים וניגשתי
לרחבה.

במרכזה עמדו שלושה בחורים וכמעט רקדו. אחד מהם, בחור שמנמן
ונמוך, נופף בידיו לכל עבר, בעוד ששני חבריו ירדו על ברכיהם
ומחאו לו כפיים. מסביב לרחבה עמדו שולחנות עם ביסלי ובמבה,
ובצד עמד בחור שחילק פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ.  נעמדתי
בפינה חשוכה יחסית, עם כוס המים שלי, והדלקתי סיגריה. אצבעות
ומבטים מאשימים הופנו אליי, וכמעט ושמעתי את כל ה"או...אה..."
הנדהמים של כולם.

לרחבה נכנסה בחורה די גדולה, שמיד התחילה לרקוד, בערך. היא
לבשה שמלה שברור שנקנתה במיוחד למסיבה הזו, ותיק שעל פי מראהו
יכול להיות שייך רק לאמה. דמיינתי אותה עומדת מול הדלת לפני
שיצאה, אמה עומדת מולה, מחייכת. "הבת שלי יוצאת למסיבה," היא
אומרת ומוחה דמעה. אביה נכנס לסלון עם עיתון ביד וחדשות ברקע
ומתחיל להתרפק על ימי נעוריו הפרועים. אמא אומרת לא להתייחס
ומוציאה מכיסיה זוג עגילים מחרידים בגודלם ומגוללת עליהם סיפור
שלם - היו של סבתא, החביאה אותם בשואה, ועכשיו את תענדי אותם.
הבת בוכה מאושר, שוב חיבוק, והיא יוצאת. האבא לוחש שרואים לה
את כל הציצים בשמלה הזו, והאח הקטן, שהקשיב לכל השיחה מבעד
לדלת הסגורה של חדרו, מאונן במרץ.

מאחוריה, ראיתי בחור יושב על ספה, וסוקר במבטו את הרחבה. רגליו
היו מורמות, כעל הדום. החלטתי לשבת. כשהתקרבתי, ראיתי שזה כלל
לא הדום, אלא כיסא גלגלים. ולא סתם כיסא גלגלים - אלא ממונע,
עם הג'ויסטיק שמזיזים. הבחור ישב שם, מבט מזוגג בעיניו, לשונו
משורבבת מחוץ לפיו.

אני לא יודע למה זה הרגיז אותי. באמת שלא. אני מחשיב את עצמי
כאדם די סובלני, אבל בכל זאת. נראה לי מאוד לא הגיוני שאדם
שיושב כל הזמן, יצטרך לשבת גם על הספה. ומילא אם היה משאיר את
הכיסא שלו פנוי למישהו אחר, אבל לא - על הכיסא הניח את רגליו.
אני עומד, בלי יכולת לשבת, והוא יושב, בלי יכולת לעמוד. שאלתי
אותו הוא לא חושב שזה קצת חוצפה לשבת ככה, כשיש לו כיסא כל
הזמן. ככה גם אמרתי לו, כמו ילד, יש לך את זה כל הזמן. הוא לא
ענה, רק המשיך ללקק את הטילון שלו שהחל לנזול לו על החולצה.
נתתי בו מבט אחד אחרון, ובתנועה מהירה שלפתי את הכיסא מתחת
לרגליו והתיישבתי. אני לא יודע אם הוא היה המום, כי הוא מסוג
האנשים שתמיד נראים המומים לגמרי מכל מה שקורה סביבם. הוא ניסה
לצעוק אבל כבר לא הקשבתי. הנחתי יד על הג'ויסטיק ונסעתי הביתה.

אני לא כמו הילדים האלה. אני אומר דברים. לא ישבתי לבד בחיים.
אני הולך למועדונים אמיתיים. אני צוחק על חסרונותיהם של אחרים.
יש לי המון חברים. ועכשיו, גם יש לי כיסא גלגלים.