[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר סקטור
/
מכתוב

"תגידו, מה אתן חושבות, שלכל בן אדם יש את הייעוד שלו, שבשבילו
הוא נולד ובשבילו הוא חי?"
"מה זאת השאלה הזאת, תגיד לי?" עדי לקחה עוד שאכטה מהג'וינט
והעבירה אותו לנעמה שישבה על ידה.
"אני דווקא חושבת שלא," ענתה נעמה אחרי שגמרה להשתעל מהג'וינט.
"אני חושבת שכשאתה נולד, אין לך שום ייעוד ושום גורל, ושאתה
בוחר את הייעוד שלך בחיים לפי הדברים שאתה טוב בהם, או לפי לחץ
חברתי, או לפי איזושהי מחשבה בתת-מודע שיש לך מגיל קטן, שאתה
צריך להיות ארכיטקט, או עורך דין." היא גמרה את המשפט בלי לקחת
אויר והתחילה להשתעל שוב.
"אולי תביא לי מים במקום להסתכל עליי ולצחוק?" היא אמרה לי
בעיניים דומעות.

אוף. נעמה. מה לא הייתי עושה בשבילה. איך היא לא מבינה את זה.
תמיד לבנות כמוה יש את הקטע הזה שהן מפחדות להרוס את הידידות.
כי "אני אוהבת אותך כבן אדם וכידיד, אני לא יכולה לחשוב עליך
אחרת."
זה בן דוד של "אתה לא הטעם שלי."

ואיך הן לא מבינות שאנחנו ידידים שלהן רק בשביל להתקרב אליהן
ובשביל הסיכוי שפעם יהיה איזה קטע? מה הן חושבות, שאני נהנה
לשמוע אותן מדברות על איך שההוא זיין אותן, ואיך שהיא אוהבת את
ההוא, ואיזה חתיך ההוא.
נו מילא.

"תשמע מה אני חושבת," ענתה לי עדי אחרי שהג'וינט חזר אליה ממני
והיא סיימה אותו בשאכטה אחרונה.
"אני שומע," אמרתי.
"אני חושבת ש..." היא התחילה לצחקק.
אני ונעמה חייכנו כי הג'וינט התחיל להשפיע וצחוק מדבק פי כמה
וכמה כשמסטולים וגם כי עדי נראתה מגוחכת בניסיון שלה לצחוק
ולדבר ביחד.
"אני חושבת... אני חושבת שאתה..." היא צחקה בקול ועם דמעות.
נעמה גם התחילה לצחוק ואני הקשבתי לעדי פתאום בריכוז. כאילו
ידעתי שהיא תגיד משהו מסוכן.
היא נרגעה קצת וניסתה שוב. "אני חושבת שאתה ונעמה צריכים להיות
ביחד." היא בקושי גמרה את המשפט וגלי הצחוק שוב שטפו אותה.
הסתכלתי על נעמה וראיתי אותה צוחקת גם.
"אני ומיקי? השתגעת? אנחנו כמו אחים, הוא יודע עליי הכל. אולי
את ומיקי צריכים להיות ביחד," היא החזירה לה.
"הלו הלו בנות, לא צריך לריב. יש מספיק מיקי לכולם." שיחקתי
אותה זורם בצחוקים של שתי הסתומות האלה ומבפנים כעסתי. כל כך
כעסתי.
"טוב." קמתי פתאום ושתיהן נבהלו והסתכלו עליי.
"מה קרה מיקי, לאן זה?" שאלה נעמה.
"לגלגל לי עוד משהו, אני לא מרגיש את זה בכלל."
"מה אתה מדבר, אני מסטולית לגמרי," אמרה עדי.
"טוב, אני לא מרגיש כלום בקיצור," עניתי לה בכעס ופניתי ללכת
משם.
"מה יש לו?" עדי שאלה את נעמה.
"מאיפה לי," חייכה נעמה ונשכבה אחורה. "את מכירה את מיקי
והקריזות שלו, אבל הוא חמוד."
"נכון. ואת יודעת משהו נעמה? הוא מת עלייך. חולה לך על התחת."
עדי לחשה לה בשביל שאני לא אשמע.
אבל אני שמעתי והבטחתי לעצמי שאני ארצח את עדי אחר כך.
את שאר השיחה שלהן לא שמעתי כי הלכתי למטבח, האמת שלא רציתי
לדעת מה נעמה תגיד לה.
שוב פעם את כל הקטע עם "הוא ידיד שלי, אני לא רוצה להרוס את
זה."

חזרתי לסלון עם ג'וינט חדש ומצאתי את שתי הבנות שוכבות על
הספות ומסתכלות על התקרה ומדברות.
איך שבאתי הן פתאום השתתקו.
"טוב, מספיק לדבר עליי." חייכתי אליהן ובעיקר אל נעמה. "בואו
נעשן עוד קצת."

אחרי 10 דקות התחלנו שוב להתפלסף.
"אז מה אתה חושב? יש דבר כזה גורל? או שהכל זה צירופי מקרים
משונים?" שאלה אותי נעמה.
"אני חושב שהכל כתוב למעלה. בערבית קוראים לזה 'מכתוב'. כל
החיים שלנו כתובים באיזשהו ספר גדול של אלוהים. הכל מסודר עם
חוצצים לפי הא-ב באיזשהי סיפריה בגן עדן. החיים שלנו, הלידה,
המוות, האהבות, החלומות, האכזבות. הכל. ידוע מראש."
"איזה שטויות," התעצבנה נעמה.
"מה את מתעצבנת?" שאלה אותה עדי. "זה מה שהוא מאמין בו. איך את
יכולה להתעצבן על זה?"
"כי זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אין דבר כזה. אתה יוצר את
גורלך לבד."
"זה מה שאני מאמין בו. מה לעשות. מה את אומרת, עדי?" הפניתי
אליה את מבטי.
"אני חושבת שלכל בן אדם יש איזשהו ייעוד בעולם הזה. יש את אלו
שקיבלו מתנה מאלוהים והייעוד שלהם היה לגלות איזשהי תגלית, כמו
שניוטון גילה את כוח הכבידה, או איינשטיין, שגילה מיליון ואחד
דברים. או ג'ון לנון לדוגמא, שיצר מוזיקה נפלאה. או בטהובן.
הבנתם למה אני מתכוונת?"
"אבל הם מעטים. מה הייעוד של כל שאר האנושות?" שאלה נעמה
והביטה אל עדי במבט מסוקרן.

איך אני אוהב את המבטים שלה, איך שהגבות שלה מתכווצות והשפה
העליונה שלה קצת עולה למעלה. זה מטריף אותי.

"אני חושבת שלכולם יש ייעוד, אבל אולי לא כזה חשוב כמו של
איינשטיין ובטהובן. אבל גם. למשל, זוג אוהבים שיושב ליד אגם
בפארק, ובמקרה, נגיד שאביב גפן עובר בסביבה, והוא מקבל מוזה
מהם וכותב עליהם שיר. או על משהו שהם הזכירו לו. אז הוא מפרסם
אותו ומיליון אנשים אחר כך שומעים את השיר ברדיו וזה עושה להם
טוב. הבנתם?"
"איזה שטויות את מדברת לפעמים," אמרה לה נעמה וחייכה ובלי לקחת
אויר הוסיפה, "תשמעו סיפור חזק שקשור לזה, אתם שומעים?"
"שומעים," אני ועדי ענינו לה ביחד והתפוצצנו מצחוק.
"טוב, אז קודם תרגעו ואז אני יספר לכם."
"אנחנו רגועים. ספרי מותק," אמרה לה עדי.
"טוב, אז ככה," אמרה נעמה והתיישבה בישיבה מזרחית. "הכרתי פעם
בחור במסיבה, לפני חודש בערך. הייתי שיכורה והתחלתי איתו ואתם
יודעים שזה לא משהו שאני עושה יותר מידי, אבל הפעם התחשק לי.
בקיצור, מפה לשם, יצאנו פעם או פעמיים, ואז באיזשהו שלב קצת
נמאס לי, פשוט לא היתה כימיה בינינו. אז בשביל לא לפגוע בבחור,
כי הוא היה חמוד ולא עשה לי כלום רע, אמרתי לו שאני וחבר שלי
לשעבר החלטנו לחזור."
"איזו מצחיקה את," אמרתי לה. "והוא האמין?"
"היתה לו ברירה? הוא דווקא היה חמוד והבין אותי, ואיחל לי
בהצלחה עם החבר לשעבר. ושניכם יודעים שחבר שלי לשעבר לא מדבר
איתי בכלל, ונראה לי שגם הוא ידע. אבל לא חשוב.
ואז שבוע אחר כך, הכרתי עוד בחור. דווקא מה זה חתיך. והיתה
בינינו כימיה. ולא רציתי שהפגישה הראשונה שלנו תגמר. היה איתו
ממש כיף. כבר חשבתי שהולך להיות לנו עתיד ביחד."
"נו ומה קרה?" שאלה עדי.
"טוב, אז אחרי איזה שבועיים שדיברנו בטלפון כמעט כל יום וכל
הזמן קבענו להפגש ולא הסתדר לנו, הוא פתאום אומר לי שהוא חייב
להיות כנה איתי. שאלתי אותו מה קרה, ומה הוא אמר לי?" היא
הפסיקה פתאום בשביל ליצור מתח בסיפור.
"מה הוא אמר לך?" שאלה עדי.
"שהוא וחברה שלו לשעבר החליטו לחזור! נו, לא מטורף?"
"די! איזה קטע!" עדי צחקה.
"מה נראה לך, שזה אמיתי הקטע שהוא חזר לחברה שלו לשעבר?" שאלתי
אותה.
"בערך אמיתי כמו שאני חזרתי לחבר שלי לשעבר. אבל מה אכפת לי,
הפסד שלו." ענתה נעמה.
"באמת הפסד שלו," לחשתי לעצמי. ואז קלטתי שעדי מסתכלת עליי ואז
על נעמה בשביל לבדוק אם היא גם שמעה.
אבל נעמה התעסקה במשהו אחר.
שיניתי נושא מהר, בשביל לא להביך את עצמי עוד יותר.
"אתן רוצות לשמוע עוד קטע על גורל?"
"נו ספר." ענתה עדי. היא גם קלטה שלא היה לי נעים.
"אתן זוכרות שהיתה לי ידידה שעשתה תאונה לפני כמה שנים? והיא
היתה בשיקום ארוך בבית לווינשטיין?"
"זוכרות. מה שלומה באמת?" שאלה עדי.
"ברוך השם. הכל בסדר איתה כבר. למרות שאני בקושי מדבר איתם
כבר."

איתם היתה הכוונה לה ולבעלה, ירון, שהיה חבר טוב שלי פעם אבל
מאז שהם התחתנו, הוא די נעלם.

"אז בקיצור, בגלל התאונה, ירון היה כל הזמן ברעננה, בבית
לווינשטיין. ובאיזשהו שלב אחותו סידרה לו למלצר באיזשהי מסעדה
ברעננה. ואז הוא סידר גם לי. ואחרי שעבדתי שם כמה זמן, הכרתי
את רונית, שגם כן עבדה שם. והיינו ביחד שנתיים, וכמעט גם אנחנו
התחתנו. אבל בסוף היא החליטה שאין לה מה לחפש פה בארץ והחליטה
לברוח לארה"ב, הזונה."
"נכון. ודרך רונית הכרת אותנו." אמרה נעמה. "עדי בת דודה שלה,
ואני הייתי שותפה שלה."
"איזה קטע, לא חשבתי על זה אף פעם." אמרה עדי. "כאילו, בזכות
התאונה של חברה של ירון, עכשיו אנחנו יושבים פה שלושתינו
ומתפלספים."
"נכון." נעמה ואני הנהנו בראש ושקענו למחשבות.
"ואתן יודעות מה עוד?" המשכתי בהתלהבות פתאומית, "בגלל התאונה
התחלתי גם לנגן על גיטרה."
"מה הקשר?" שאלה נעמה.
"בערב של אותו יום התאונה, אני עוד זוכר את זה, זה היה ביום
העצמאות, היתה מסיבה של אינפקטד משרום ונורא רצינו ללכת, אבל
בגלל מה שקרה לא היה נעים ולא היה חשק למסיבה, אז הלכנו לאיזה
קומזיץ של כמה חברים רחוקים. למרות שהשתדלתי לא להנות בגלל כל
המצב והכל, היה שם ממש ממש כיף. היו שם כמה חבר'ה מוכשרים
בטירוף שניגנו על גיטרות, ומישהו גם הביא ג'אמבה, שזה תוף
אפריקאי גדול, כולם ניגנו ושרו ונכנסנו למעין טראנס כזה של
מוזיקה ולהבות והמון המון אנרגיות טובות. ובאותו הרגע החלטתי
שזה לא בסדר שבחבר'ה הקרובים שלנו אין אף אחד שיודע לנגן. אז
קניתי גיטרה, והתחלתי לקחת שיעורים... וזהו."
כולנו שתקנו וחשבנו על זה. חיוך דבילי עלה על שפתיי.
"אז ראית איך שהדברים מתגלגלים?" אמרה נעמה פתאום. "כלום לא
כתוב למעלה. הכל נוצר מצירופי מקרים."
"אולי את צודקת." אמרתי לה בשקט. "ותגידי נעמה... אם הייתי
אומר לך..."
"מה?"
"לא חשוב."
"נו מה רצית להגיד, מיקי?" היא שאלה שוב.
"עזבי נו, לא חשוב."

מה אני אגיד לה, שאני חושב שאני והיא צריכים להיות ביחד?
שאני אוהב אותה?
שהכל היה בתוכנית של אלוהים בשביל להפגיש אותנו?
שהכל 'מכתוב'?







כן כן, אני יודע שהסיפור הזה כבר היה פה, אבל לא הייתי שלם
איתו והחלטתי להוריד ולהכניס בו כמה שינויים. התוצאה לפניכם
ואני מקווה שתאהבו.
תגובות יתקבלו בברכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תביאו טישו, אני
הולך להתעטש!!


-האיש האדום
שלמעלה בצד


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/04 4:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר סקטור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה