בכל ערי הבירה בעולם אפשר להשיג כמעט את הכול ובקלות. הכול גם
זול יחסית ומהר מאוד ניתן להשיג קשרים עם האוכלוסייה המקומית.
אבל לשם כך עדיף שתהיה שונה. שונה ב-180 מעלות מהם. אם יש להם
שער קצר הארך את שלך. אם הם נמוכים הבלט את היותך גבוה מהם. אם
הם חלקים בעורם הפגן את שערותיך. גוון עורם חום, חכה בצל עד
שתלבין. מילה אחת אליהם ובשפתם שלהם והם שלך.
כך הוא התנהל במועדון לילה מקומי בבירה הלחה של בורמה, רנגון.
ברחובות אנשים משתעלים לתוך ביוב, שוכבים על קרטונים ספוגים
מגשם ובפנים בחורות ברחבה מתקלחות באורות צבעוניים והבירה
המקומית נדבקת לחך, חורצת את הלשון במרירות.
כבר בדרך למעלה למועדון, דחוס בתוך מעלית קטנה ומלווה ביחצן
מקומי ונלהב, הוא היה אטרקציה. בחורים מקומיים התרשמו ממנו
ובחורות התפלשו בגופו במבטן, חומדות אותו. גבוה ומרשים, משתמש
בקול נמוך ויציב, מביט בהם בעין פולשנית, אחת שלא מהססת, הוא
קנה אותם. הוא לא ידע את זה אבל הוא קנה אותם עוד לפני-כן,
במראהו בלבד, רק מהיותו שונה מהם. ההצעות היו מגוונות ולא
איחרו לבוא. היו סמים, היו נשים, היו חברויות. כמובן שסיגריות
ובירות אין טעם להזכיר בכלל.

כולם ניסו להתקרב אליו, אולי חשבו שמשהו ממנו ידבק בהם, כולם
לחשו לו: כדורים, אבקות, טיפות, עשבים, קרטונים, כל
הקומבינציות כל האפשרויות. בחורות צעירות, בחורות בשלות,
אסייתיות מובהקות או בנות תערובת, בלתי גזעיות. אבל כל אלה היו
שטויות. הוא לא בא לפה, הפעם, בשביל שטויות. בירה מקומית על
שולחנו וסיגריה נמצצת בין שפתיו. מולו כבר ישב אחד מבעלי המקום
והוא ידע שאסור לו לסרב לכל ההצעות, זה יתפרש כחוסר כבוד
למארח, ורק מכבוד משיגים חברויות, אפילו נצלניות כמו שהוא
תכננן.

התקשורת ביניהם הייתה באנגלית. בעל המקום לא ידע אנגלית, אז
ישב איתם איזה מלצר שגמגם פה ושם. ניכר היה שהוא לא ממש ביקש
להיות ביניהם. מספיק היה לפלוט כמה מילים בבורמזית שהוא רכש זה
מכבר, כמה מילים כלליות באנגלית עם תנועות גוף והאלכוהול עשה
את שלו. הם מתחברים, הוא חש. אחרי כמה דקות זימן בעל המקום 3
זונות יפיפיות שישבו איתם. הן היו מטופחות, לא שיכורות ועיניהן
התביישו עדיין להישיר מבט ארוך מידי - מודעות לעתידן הקרוב.
'לעזאזל, הן פשוט צעירות מידי', חשב. אבל ידע שכל הנשים
האסייתיות נראות צעירות מגילן. זה הטרופיות, הרטיבות באוויר
משמרת להן את הפנים, מקפיאה קמטים כמו דוחה את הזמן. הוא לא
סבל אותן. בעיניו הן היו זן קופיפי ונחות. אפן פחוס וקטן,
החיבור שלו למצח תמוה. ושדיהן קטנים - בלתי מספקים עבורו,
עיניהן מלוכסנות וצרות וגופן קטן וחד. אבל אין ברירה, הלילה
ייאלץ להתפרק בתוך אחת מהן בחדרו במלון, כדי לא להביע חוסר
כבוד להצעות מארחו. בינתיים פלרטט איתן ללא הנאה ממשית, מקווה
שהאלכוהול יסדר גם את זה.
כשהמוזיקה נגמרה שילם לבעלים, מוודא שיציץ לתוך ארנקו עמוס
השטרות הירוקים. הוא הבטיח לבעלים לחזור, לוחץ בעוצמה את ידו
הלחה. המונית דהרה ברחובות הנטושים. הכביש המיוזע שיקף את
אורות הרמזורים, הבתים והריקנות. אין קול ואין איש - עיר שמתה
כל יום בערב ללא חרחורי גסיסה מיותרים. המונית זרקה אותו ואת
הזונה שלו בפתח המלון. הוא השתדל לא להכאיב לה יותר מידי. אחרי
הכול, הבעלים קיבל 5000 צ'אט (כ-6 דולר) עליה והיא וודאי מקבלת
קרוב לכלום.

בצהריים הוא נתן לתריסים לשפוך קצת אור בחדר. הוא התיישב על
המיטה וחזר על הרעיון שלו במוחו. את השטרות פרש על המיטה, לא
היו שם יותר מידי שטרות אבל החברה המקומיים מתים על דולרים. הם
יאהבו את הרעיון שלו.
בערב השני הוא כבר הרגיש יותר בטוח בעצמו. הוא הזמין ארוחת ערב
במועדון והזמין את הבעלים להצטרף אליו לשולחן. הבעלים כמובן
התעניין על ליל אמש ותהה האם כבר בשלב הזה לקרוא למלוות. אבל
בשלב זה הוא סירב בנימוס וקיצר על חוויות ליל אמש שלו. מספיק
לעשות כמה תנועות יד בוטות והבעלים הרעים בקול צחוקו שכרסו
נחבאת ונחשפת לחילופין מתוך החולצה. 'אידיוט'. הלילה הוא הזמין
קוקאין. הוא רצה לבדוק את החומר והבטיח לקנות עוד מנה מאוחר
יותר, הערב, אם יהיה זה חומר טוב. בחדר נפרד ושקט שרק קולות
הבס מתדפקים על קירותיו, הוא גהר על שולחן מונמך ושאף קו בודד,
לבן וארוך של האבקה. עד שהגיע לשירותים החומר כבר נכנס. הוא
הביט במראה על בבועתו כאילו חשב שמשהו בה ישתנה. הבבואה הצמידה
אצבע מאשימה לשלו והוא חייך אליה, כאילו מתגרה בה. היא התגרתה
בו חזרה והוא סימן לה באצבע משולשת ועזב מחייך לרחבה.
נקבות הרקידו את אגנן כאילו לא היה מחובר כראוי. הוא רקד עם
כולם, פלרטט עם כולן, התיז ארס באוזניים שלא הבינו דבר אך
צחקקו איתו. הוא קלט את הבעלים מהנהן אליו כשהוא מדבר עם DJ
הבית. המוזיקה העיפה אותו.
בסוף הערב הבטיח שוב לחזור מחר והבעלים ידע שיש לו חומר טוב.
עוד זונה, עוד שורה והמונית מקיאה אותם במלון.

חמישה לילות אותו סיפור. את לילותיו היה מסיים עם אחת הנערות,
כבר התחבבה עליו אחת המעורבות. היה שותה בעיקר, מדבר מעט, רוקד
לפעמים ועוד פעם אחת ניסה את החומר עם בחורה. הוא התפלא על
עצמו שבמדינה שהיא ספקית האופיום, ההרואין ומוצריו מספר אחת
בעולם הוא לא נופל קשה מידי בסם.
במועדון כבר כולם הכירו אותו והוא הכיר את כולם. עבור הצוות זה
היה ה-High light  של היום. זר, גבוה ומרשים שיודע את שמם ועוד
מתייחס אליהם. הם אהבו אותו והוא אהב את היחס לו זכה מהם. את
ההצעה החליט להגיש הלילה. הוא נכנס למועדון וכבר לא היה צריך
להגיד דבר. הבירה האהובה עליו תססה על השולחן האהוב עליו. הוא
תמיד התיישב בשולחנות פינתיים. משם ניתן להשקיף לכל מקום. אפשר
לבחון את הנכנסים למועדון לראות עם מי הם מתראים, למי הם
לוחצים יד ולמי הם מהנהנים לשלום. הוא אהב לבחון מעגלים
חברותיים ממרחק. הרחבה הייתה לפניו גם-כן. אנשים זזו עליה
בפראות, נחים ורוקדים בהתאם למחזורי האנרגיה בגופם. 'איך
בחורות כל-כך דקיקות מסוגלות לרקוד בכזו עוצמה?' היה תוהה כל
פעם מחדש. המעגלים הכהים סביב עיניהן הדלוקות פטרו אותו מתשובה
מפורשת.
כשהסיגריה שבפיו נגמרה הוא דחס אותה למאפרה, כמשתיק גחל רוחש,
"ומה אם אני רוצה לקנות כמות גדולה יותר?" שאל את מארחו
כבדרך-אגב. המארח הרצין קלות, לועס את השאלה במוחו. "כמה אתה
רוצה?" שאל. "תן מחיר לק"ג!" החזיר לתוך עיניו ללא מצמוץ. חיוך
התפשט על פרצופו של המארח. הם הרגישו כבר בנוח אחד עם השני,
התוכנית שלו עובדת. תוך שבוע בודד הוא יצר במארחו ביטחון בו.
הם לחצו יד על מחיר שמקובל על שניהם ועל משקל שאפשרי וזמין
לשניהם. כעבור שלושה ימים הוא היה הבעלים המאושרים של 3.5 ק"ג
של קוקאין נקי.
באותו הלילה חגג. 3 מנות של ביטחון עצמי מופרז בערו בעורקיו
והוא שרף את הרחבה. הבעלים מתלוצץ קלות, שאל אותו איפה הוא
מתכוון להחביא את זה ואיך יעבור את הגבול אבל הוא פטר אותו
בתגובה סתמית ש"אני לא יודע...". המארח לא היה טיפש, הוא ידע
שבן-אדם שקונה 3.5 ק"ג יש לו תוכנית, אפילו חובבן. אבל לא היה
איכפת לו באמת שלא קיבל תשובה. בגלל שהוא לא אהב אורגיות
הבעלים נתן לו רק בחורה אחת ללילה האחרון, בחינם, מתנת עסקים.

3.5 ק"ג הרואין יכולות לסדר כל בן-אדם. השווקים של הצעירים
צמאים לעוד חומר ועוד חומר. אנשים מחפשים לשנות את מצבי התודעה
שלהם בדרכי הקיצור המטומטמות ביותר. מעולם לא סחר, אבל הוא
הסביר לעצמו שהביקוש גם ככה נמצא. הוא לא הולך לגרוע או להוסיף
כהוא-זה. מי שרוצה לקנות בסופו של דבר יקנה. מי שלא רוצה לגעת
בזה יגדע את הקשר שלו לזה עוד מהשורש. עבורו זה רק כסף, הרבה
כסף, כסף בקאש, כסף מיידי כמעט שיסדר אותו כמה שנים טובות
ועבור סיכוי קטנטן להיתפס. ואז אם הכול ילך כמו שצריך, מאחר
שזה כל-כך זול לקנות בבורמה, הוא יעשה אולי עוד מכה אחרי זו.
הכסף יגיע ממטומטמים שיקנו ביוקר, מטומטמים כמוהו.
את החומר דחס בשני מקומות. תרמיל הגב שלו הכיל תא אורכי, שטוח
ונסתר, ואת שארית החומר הכניס לתוך נעליי ההליכה שלו שנתפרו
במיוחד בבנגקוק עבור זה. התופרת התאילנדית לא הבינה מה לעזאזל
הוא רוצה ממנה אבל בסופו של דבר היצירה שלו הייתה גמורה
בעזרתה. הסוליה הייתה חלולה ורפידת המדרך הייתה מוגבהת ככה שאי
אפשר לנעול אותה, אבל גם קשה להרגיש עם העין שיש כאן תא סודי.
מבחוץ הנעליים נראו רגילות והוא הכניס אותם לתוך התרמיל שלו.
היציאה מבורמה הייתה ללא בעיות רציניות. מלבד דפיקות הלב
המואצות, הרעד בקול, המבטים לכל כיוון והרגשת השרפה בפנים. הוא
הבין שזה רק בראש שלו. 'אף אחד לא יודע כלום', 'תירגע', חזר
ואמר לעצמו. 'אתה נילחץ כי אתה מבין את משמעות של המעשים שלך.
אבל זה רק אצלך בראש'. הוא מלמל לעצמו שהוא חייב להתנהג כרגיל,
קצת ריכוז והכול יהיה בסדר. 'עוברים פה אלף תיירים בחודש. אתה
רק אחד מהם'.
לפני שהוא הספיק לכלות את ארוחת הצהריים במטוס, ואולי היה זה
חוסר הרעב האופייני בעשיית פשעים על-ידי חובבנים, הוא נחת.

תאילנד, חיקוי זול לציוויליזאציה מערבית, אבל יש להם שיקוף
רנטגן בשדות תעופה, והכלבים מריירים באותו האופן. בד"כ האנשים
בבנגקוק שמועסקים בביטחון שדה-תעופה לא ממש שמים על התמונות
המשעממות של אלפי תיקים ביום. הם מקבלים משכורת חרא, יש להם
כאב ראש והם עייפים מליל אמש. עודף שתייה ורדיפה אחר זונות
שהתברר בסוף שהם ליידי-בויז. אבל משהו היה מוזר בשיקוף הזה,
הכלבים נהיו קולניים.
האסייתים הארורים, לא אכפת להם מכלום. הם ואנדליסטים ברברים.
לפחות אלה שעובדים בשדה התעופה בחלק שמעבירים לך את התיקים
מה-check-in למטוס. בלחץ המכות והמשקל שספג התיק עוד בבורמה,
האבזם העדין, זה שנתפר בחובבנות באחת הנעליים, שרט את פנים
הנעל ושפך את תוכנה בתיק. האבקה דבקה בכול וגרגירים ממנה
הטרידו את אפם החשדני של הכלבים בנמל התעופה.

אנשי הביטחון השקיפו מסופקים מהצד, מחכים לבעלים.

התאילנדים קשוחים במלחמתם חסרת התועלת בסמים. הם לא הסכימו
לתחנוני השגרירות שהמאסר ירוצה במולדת. מה גם שבדיקות דם הראו
שהחשוד בסחר והברחת קוקאין, משתמש בעצמו ולכן 'זכאי' בחינם
למוסד גמילה תאילנדי, שם יתחבר עם עוד אנשים שכמותו וגם יחטוף
HIV ממחטים משומשות. אחר-כך ירצה את עונשו בבית כלא מקומי
ומרקיב ויזכה בביקורים של טיילים כמוהו. הם יזדעזעו מסיפורו
וילכו לאכול סמים באיים.