היא עמדה על המדרכה לפני מעבר החציה, יודעת שלעולם לא תצליח.
אשה זקנה, מטפחת דהויה עוטפת את שיער ראשה המאפיר, והזיעה
והדמעות מתערבבות וזולגות בין קמטי פניה.
לפני דקות אחדות קנתה בשוק מצרכים לשבת, וכעת היא מביטה
בעיניים כלות לעבר הנער שחטף מידה את הסל.  בתחילה ניסתה לרדוף
אחריו ולהציל את סלו מידה, אך כעבור כמה צעדים, שעלו לה בכאב
רב ברגליה מסויידות העורקים, הבינה שלעולם לא תשיג אותו. הוא
עצר מדי פעם, מביט לאחור ומושיט לה אצבע משולשת.
היא רצתה לצעוק עליו, אפילו לקלל אותו, אך כל שהצליחה להוציא
מפיה היו הברות מגומגמות ובלתי מובנות. היא הביטה סביבה
בעיניים נואשות, אבל אף אחד לא צץ מעבר לפינה להושיע. כולם
ממהרים, מביטים ישר לפניהם, מתעלמים ממה שסביבם.
בדרכה חזרה לדירת החדר שלה בשכונת בית ישראל, עלה במחשבתה שזה
תמיד כך - אף אחד לא מסתכל, אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא עוזר.

                                           

כבר שלושים שנה שהוא עובד בנגריה הקטנה שברחוב יפו. כבר עשר
שנים שאף לקוח לא עובר את מפתן החנות, למעט לקוחות מזדמנים פעם
בכמה שבועות. ובינתיים? בינתיים הוא מנסה להעסיק את עצמו -
בונה ארון, צובע שולחן, עושה הכל כדי לא לתת למחשבות ולזכרונות
להשתלט עליו.  
כל בוקר הוא מגיע לעבודה. פותח את החנות, מוציא החוצה כמה
שידות קטנות מעשה ידיו, שישמשו כחלון ראווה. הוא מסתכל על כל
הקרשים, הכלים והצבעים שממלאים את חייו, ונעמד בפתח החנות
להסתכל על העוברים ושבים.
פעם, ילדים שהיו עוברים ברחוב היו מצביעים עליו, או מביטים בו
במבטים חטופים כשאמם לא שמה לב, רוצים לגנוב עוד מבט בגידול
שגדל בצד צווארו. הוא חי שנים עם הגידול הזה - והגידול חי
איתו. היום אפילו הילדים ברחוב הפסיקו להסתכל עליו, הוא הפך
להיות חלק מהתפאורה של הרחוב. עוד אחד שהוא אף אחד.

                                           

היא עלתה על האוטובוס לבדה, אוחזת בידה בחזקה את מקל העיוורים
שלה, כולה שופעת מרץ וחיים. היא נעמדה ליד הנהג, אחזה במוט
המתכת שבצד המושב כדי לא ליפול כשהנהג החל לנסוע, ובקשה מהנהג
להגיד לה כשיגיעו לתחנה המרכזית.
הנהג לא הספיק לענות לה, והיא כבר מיהרה והתיישבה במושב
שמאחוריו. בניגוד לשאר הנוסעים הבודדים באוטובוס, עיניה לא בהו
בנקודה בלתי מוגדרת באוויר. עיניה לא בהו בשום דבר, הן פשוט
היו עצומות. כשצלצול פלאפון בקע לפתע כמשום מקום, היא לא
התבלבלה, ובאצבעות מיומנות הוציאה מתיקה את הפלאפון, פתחה את
הפומית והתחילה לדבר עם חברה שלה.
כשעצר האוטובוס בתחנה של המרכז המסחרי, והנהג הזכיר לה שכאן
היא צריכה לרדת, קמה בבטחון ממושבה, ירדה בזהירות במדרגות
האוטובוס, נזהרת לא למעוד, ועצרה כשהגיעה למדרכה.
היא הפנתה את ראשה ימינה ושמאלה, יודעת שלמרות שלא תוכל לראות
מאיזה כיוון חברתה מגיעה, היא אולי תוכל לשמוע אותה מתקרבת.
החברה לא הגיעה.