נמאס לי כבר מהמקום הזה! 5 שנים אני יושבת כאן... על מה? אני
לא מבינה על מה... אז הרגתי אותו!
היה מגיע לו... הוא היה בן אדם חולה! חולה זאת לא מילה!
פסיכי.
אם הייתי אומרת לכם שזה כמו היטלר השני הייתם מאמינים?
טוב, אני מקצינה, אבל... הוא היה בן אדם נורא.

הוא היה מכה אותי... עזבו עכשיו סטירות. זה עוד מילא. הייתי
יוצאת מדממת מהאלימות שלו. הייתי באה לעבודה עם חתכים, יודעים
למה?! כי כמה שזה נישמע אידיוטי הוא היה מכה אותי בחגורה, זורק
עליי בקבוקים... אחרי שהוא היה חוזר שיכור הביתה מהבארים.
איכפת לכם רק מהרצח, אה? וכשהמראות האלו חוזרים אליי כל פעם
מחדש?

לא רציתי שהילדה שלי... לא רציתי שנועה תגדל במשפחה הזאת. אם
אפשר היה לקרוא לזה משפחה.
נתתי אותה... עם כל הכאב שלי, ועם כל האהבה שלי כלפיה - מסרתי
אותה. כולה בת שנה וחצי.

הוא הרס לי ת'חיים, הבן זונה. אני לא מצטערת על זה שהרגתי
אותו. היה מגיע לו. אני זוכרת איך יריתי בו עם האקדח שמצאתי
בארון... במגירות שלו...
הוא מת בלי סבל, וכל פעם עם ההתנהגות שלו הוא הרג אותי נפשית.
בזה אתם לא מתחשבים?!
יש לי עוד 5 שנים... וכן, אני עדיין אופטימית, אני אצא מכאן
ואני אלך לבקר את הילדה שלי... ואתם יודעים בשביל מה אני חיה?
בשביל מי? בשבילה. אני לא רוצה שתחזור על אותה טעות.להתחתן עם
מסומם. עם פסיכי!
כל אחד כזה יכול להבטיח לה הכל: אושר, כסף, משפחה - ובסוף יהיה
לה גיהנום.

נכון, אני מצטערת שאז שתקתי. לפעמים אני עדיין רואה את הגופה
שלו, עם הכדור בפנים והדם מבחוץ. ואני לא מתחרטת... כי אין על
מה.
ואני לא בוכה... כי הבן זונה הזה לא שווה אפילו דמעה.

אני לא מבינה למה קברו אותו בכלל.
היו צריכים לשרוף את הגופה שלו.
אני הייתי שורפת אותו.

תראו למה נהפכתי! לאיזה שטן שמייחל לאנשים מוות! רק בגללו,
באשמתו!
אז תשלחו אותי לטירה... נו תשלחו!
מה אתם חושבים, להיות באיזה חדר מבודד יעזור?!
כי משם ישחררו אותי בסופו של דבר ואז אני אראה את הילדה שלי...
ואני אגרום לה להבין שהוא רצח, אבל אני, עוד חיה.